הקאפו האכזר שלי{1}

איזבל/ריידן

נ.מ איזבל-
עבר שבוע בדיוק מאז אותו היום במסעדה. ביומיים שאחרי לא היה לי חשק לכלום לא רציתי לצאת מהמיטה או לאכול, עדיין ניסיתי לעכל את מה שראיתי את כל הדם והכדורים שעפו באוויר זאת לא הייתה הפעם הראשונה שאני רואה את כל הדבר הזה אבל זה היה שונה הפעם כי בסך הכל ישבנו במסעדה ורצינו לאכול הכל קרה כל כך מהר שאפילו לא שמנו לב כמה זמן התחבאנו. מילאן הייתה בהלם היא לא ידעה איך לעכל את הסיטואציה הזאת אני וקייטי גם היינו בהלם מהמצב אבל ראינו דבר כזה קורה כבר פעם אחת ומילאן לא ראתה דבר כזה בחיים שלה. כשהבנים הגיעו הם פשוט ירו בהם בלי לחשוב פעמיים החוטפים לא הספיקו להגיב אפילו כי האקדחים כבר היו מכוונים אליהם, ממה ששמעתי רואי היה הראשון שירה הדרך שבה הוא הרג אותו באכזריות הייתה חסרת כל רגש והדרך שהוא הלך למילאן בזהירות כדי לבדוק איך היא הייתה מפתיעה למישהו כמו רואי הוא לא עזב אותה מאז היום במסעדה הוא בדק שהיא בסדר ושלא קרה לה כלום וראיתי שזה עשה משהו למילאן. גם קרלו וריידן דאגו לי ולקייטי מה שקורה בין קרלו לקייטי זה משהו שלא תראו היא לא קשורה למאפיה כמוני והוא כן ואיך שהוא שומר עלייה תמיד ודואג לה רואים שזה אמיתי, אחרי השיחה שלי עם מילאן וקייטי בשבוע שעבר על זה שיש לריידן דאגה ואכפתיות כלפיי זה עדיין נמצא לי בראש אני עוד חושבת על זה, באותו היום ראיתי משהו בעיניים של ריידן היה לו משהו אכזר בעיניים כאילו הוא רוצה לנקום במי שעומד מאחורי זה. הוא לא יכל לחבק אותי או להראות חיבה או רגש בציבור ובמיוחד לא ליד החיילים שלו הוא היה עם פנים אטומות מרגש ועם הטון הקר שלו.
ביומיים האלה אמא שלי לא הייתה בבית במזל וגם עכשיו היא לא נמצאת. היא החליטה השבוע לישון אצל סבתא שלי כי זה חוסך לה כמעט את כל הנסיעה לעבודה, התכתבתי עם קייטי ומילאן בהודעות אחרי מה שהיה נפגשנו רק פעם אחת מאז וגם זה לא היה לבד הבנים החליטו להצמיד לכל אחת מאיתנו חייל שיהיה איתנו כי הם לא רצו שנסתובב לבד אחרי מה שקרה, בהתחלה חשבנו שהם צוחקים אבל אחרי שהם הסבירו לנו שהם ישמרו עלינו ויהיו איתנו בזמן הקרוב הבנו שהם לא צוחקים בכלל. כמובן שהתנגדנו לזה ואמרנו להם שאין שום סיכוי שזה יקרה. קייטי התעצבנה מהעובדה שיהיה מישהו שישמור עלייה וילך איתה לכל מקום. ומילאן התעצבנה לא פחות, היא התחילה להילחץ ולהגיד שהיא לא רוצה או צריכה מישהו שישמור עלייה אבל כמובן שהם לא הקשיבו לאף אחת מאיתנו. אני הבנתי למה מילאן הגיבה ככה היא פחדה שההורים שלה יראו את החייל מסתובב ליד הבית שלהם ושאולי פתאום הם יראו אותו מסתובב שם. ואני? הסכמתי גם עם מילאן וגם עם קייטי שתיהן צדקו שאנחנו לא צריכות אף שהיה מסיבבנו,אבל ידעתי שאין שום סיכוי שזה יקרה אז לא המשכתי את הוויכוח.
ידענו שהם לא באמת סומכים על מישהו חוץ מעל עצמם אבל הם ידעו שאין להם ברירה הרי הם לא יכולים להיות איתנו כל היום אז הם הצמידו לנו את החיילים הכי שהם הכי סומכים עליהם כאלה שנאמנים למאפיה יותר מכולם. הם סיפרו שההורים שלהם מכירים אחד את השני מפעם ושהם אפילו נשארו בקשר איתם עד היום, הם ידעו שאם יקרה לנו משהו זה יהיה הסוף שלהם, גם אם זאת תיהיה השריטה הכי קטנה שיש, הם שמרו עלינו יותר ממה שהם שומרים על עצמם. הם הולכים איתנו לכל מקום מאז שהצמידו אותם אלינו הם לא עוזבים אותנו לרגע, כשקבענו להיפגש בחרנו בקניון כשנכנסו לחנויות הם בדקו לפניי שאין שם משהו או מישהו חשוד, הם לא עוזבים אותנו לדקה.
הייתי אצל ריידן לפני יומיים והוא היה תקוע במשרד כרגיל אבל כשנכנסתי הוא עזב את עיסוקיו והעביר את כל תשומת ליבו אליי. שמתי לב שניק לא היה בסביבה בזמן האחרון אז שאלתי את ריידן כשהייתי אצלו הוא אמר לי שהוא יצא לחופשה עם החברה שלו ובאותו יום שהייתי אצל ריידן כשיצאתי ראיתי אותו החלפנו כמה מילים ואז כל אחד מאיתנו המשיך ליכוונו, ניק היה נחמד אליי מהפעם הראשונה שנפגשנו וזה היה מפתיע כי הוא תמיד אמר לי שלום או סתם סימן עם ידו, כשראיתי אותו בפעם הראשונה חשבתי שהוא כמו רוב הגברים של המאפיה ומסתבר שלא. חשבתי שהוא יצטרך להתחתן גם בנישואי שידוך כמו רוב האנשים במאפיה אבל ריידן הסביר לי שמעטים מאוד נותנים אפשרות לילדים שלהם לבחור ושיש גם כאלה שמוסרים את הילדות שלהם בכוח למרות שהם יודעים את ההשלכות. הזדעזעתי ששמעתי על כך הם מוסרים את הילדות שלהם לאנשים מבוגרים מהם שגודלים מהם ב20 שנה אם לא יותר. והעובדה שאף אחד לא יודע מה הן חוות או מרגישות עוד יותר כואבת. לחשוב שהן צריכות להיות שם ולעשות מה שאומרים להן מבלי שהן יכולות להגיב ולרצות את הבעלים שלהן.
הבוקר התחיל רגיל התעוררתי עם חיוך על פניי ואנרגיות חיוביות. שמתי לב שהפגישה עם מילאן וקייטי עשתה לי טוב יותר, הרגשתי שאני מצליחה לשחרר כמעט לגמרי כבר הפסקתי לחשוב על מה שהיה ואני מצליחה לישון יותר טוב בזמן האחרון, אני חושבת שגם להן הפגישה הזאת עשתה טוב יותר קייטי הצליחה להפסיק לחשוב על זה די מהר למילאן קצת קשה עדיין אבל היא גם מתחילה לחזור לעצמה. היום קמתי מוקדם יחסית השעה 9:30 התעוררתי לפני חצי שעה הספקתי לצחצח שיניים ולשטוף את פניי. חזרתי למיטה כי לא הייתי רעבה אז זה היה מיותר לרדת למטה. בנתיים הייתי בטלפון ועברה לי מחשבה לחייג לקייטי או למילאן שיבואו אבל אני יודעת שהן ישנות אז אין סיכוי שהן יבואו. במקום זה החלטתי לנצל את כל הזמן הפנוי שיש לי וללמוד לקראת הבגרויות המתקרבות.
השעה הייתה כבר כמעט עשר והבטן שלי התחילה לקרקר והבנתי שאני מתחילה להיות רעבה. קמתי מהמיטה והתקדמתי לכיוון הדלת פתחתי אותה ויצאתי, כשירדתי במדרגות ראיתי את לוק. לוק הוא המאבטח שלי הוא הולך איתי לכל מקום שאני הולכת, בהתחלה הוא לא הסכים להיכנס לתוך הבית הוא אמר שזאת העבודה שלו ושהוא צריך לשמור מבחוץ ועוד משפטים אחרים אז הנחתי לזה כי לא היה לי כוח להתווכח איתו ברור שאמרתי לו שהוא יכול לקחת מה שהוא רוצה מהבית אבל שמתי לב שהוא לא נכנס אז לפעמים הבאתי לו אוכל ושתייה. "בוקר טוב" אמרתי ללוק "בוקר טוב גברת איזבל" לוק אמר לי מאז שהוא הכיר אותי הוא קורא לי ככה אמרתי לו שאיזבל זה בסדר כנראה שהוא כבר התרגל.. "אתה רוצה משהו?" שאלתי אותו "לא" הוא אמר בטון רגיל וברור "אוקיי" אמרתי במלמול, לקחתי את קערת הקורנקפלקס שהכנתי והתקדמתי לכיוון המדרגות ועליתי. כשהגעתי לחדר הלכתי לשולחן שלי והדלקתי את המחשב ולאחר כמה שניות הוא נדלק, פתחתי את הקבצים שבמחשב פתחתי את הקבצים שבמחשב והתחלתי ללמוד.