Lost Angel

המלאך האבוד | פרק שמיני: ברוך הבא.

שחקתי עם העיפרון שבידי, בוהה בתרגיל הארוך שכתוב במחברת שלי. נאנחתי, מי הדפוק שהמציא מתמטיקה?! ולמה לעזאזל אני צריך לשבור את הראש על תרגילים מטופשים? המחוגים של השעון לא זזו ואני הבטתי בייאוש לעבר שאר חברי לכיתה, כולם נראו כמוני; רכונים מעל המחברות ומיואשים באותה מידה.

עניי שבו לסקור את הנתונים של התרגיל. לא, עדין אין לי תשובה, זה עדין ניראה כמו קשקוש אחד גדול. עניי פזלו לעבר התאריך שהיה רשום בראש המחברת, הראשון באוקטובר. הזמן טס. רק לפני שבוע חזרתי מהביקור הראשון שלי אצל לוסי, ונראה כאילו עברו שנים מאז.

לוסי הייתה בלתי ניתנת לתיאור, נערה בת שש עשרה בסך הכול שנלחמת בסרטן מאז גיל שבע. כשאני מדבר איתה אני מרגיש כאילו היא נערה בוגרת, לעיתים אף בוגרת יותר ממני, שעדין מאמינה ולוחמת. יש לה שאיפות ורצונות והיא עקשנית כ"כ. אף פעם לא חשבתי שאפשר לפתח שיחה עמוקה עם מישהי בת שש עשרה – כול הנערות בגילה, בעיקר אחותו של כריסטיאן, נראו לי טיפשות ורדודות. חיוך מטופש עלה על פניי בדיוק כשהצלצול נישמע. שמטתי את העיפרון וקפצתי ממקומי, תודה לאל שהסבל ניגמר, הולכים הביתה!

דחפתי את כול דבריי לתיק ומיהרתי החוצה, נעצר במסדרון מול הדלת המקבילה, כיתת המצטיינים במתמטיקה - בה מין הסתם למד פול. אחרי כדקה גם הדלת שלהם נפתחה ופול יצא החוצה, מפהק.

"נו, איך היה הבוחן?" שאלתי.

"בוחן?", פול הרים גבה "אה...הבוחן! נחמד, קיבלתי מאה." הוא אמר בחיוך ואני גלגלתי עניים. זה כ"כ לא הוגן שיש אנשים שלא מזיזים אצבע ומוציאים מאה במתמטיקה בזמן שאני לא מפסיק להיכשל.

הפניתי לו את גבי והתחלתי ללכת לכיוון היציאה לחצר כשפול תפס בתיק שלי וגרם לי לעצור, "היי מל!", שמעתי אותו אומר והסתובבתי מיד.

היחסים שלי עם מל השתפרו פלאים מאז הביקור שלי אצל אחותה. היא התחילה להגיד לי 'שלום' במסדרון כשחלפתי על פניה ולעיתים אף חייכה.

"היי פול!", היא חייכה אליו והתקרבה לכיווננו. "אז איך היה הבוחן? לי הלך ממש קל."עכשיו היה תורי להרים גבה, ממתי מל ופול מיודדים בכלל? תמיד ידעתי שהם באותם שיעורים אבל לא חשבתי שהם מדברים בניהם.

דחפתי את החבר הכי טוב שלי לצד, "כן, כן. שמענו על הבחנים שלכם וכמה קל היה לכם...בלה בלה בלה", להפתעתי מל צחקה.

"מה שלומך דניאל?", היא פנתה אלי בחיוך.

"אה...בסדר," הייתי מופתע שהיא התחילה לדבר איתי. אותה מל לפני שבועיים ברחה ממני כאילו אני רוצח סידרתי.

"אוה! דרך אגב, אתם זוכרים שהיריד השנתי מתקרב, נכון?", היא המשיכה לדבר ואני שמתי לב שהיום השיער הארוך שלה פזור וניראה מטופח יותר מבדרך כלל.