Lost Angel

המלאך האבוד| פרק 28- יום הולדת חמוץ מתוק.

בוקר טוב בנות :)

הגענו לפרק האהוב עליי בסיפור, אני נורא נהנתי לכתוב אותו, מקווה שגם אתן תהנו בקריאה !

אוהבת הרבה, באמת שתודה על כול התגובות והדירוגים!

מחכה לשמוע מה דעתכן על הפרק!!!

==============================================================================

בבוקר שלמחרת קולה של אדיסון היה זה שהעיר אותי משינה.

"דניאל?".
בכוח רב נאלצתי לשלוף את עצמי מתוך נהר עם מים קרירים ונקיים בזמן ששמש קיצית מחממת את גבי.
"דניאל?".
מצמצתי בעניי. הנהר נעלם בבת אחת ומול עני ראיתי ענפיים ירוקים ועליהם קישוטים מנצנצים, עץ האשוח שלנו היה תקוע לי מול הפרצוף.
"דניאל?".
"מה?!", בפעם השלישית קירקרתי, משפשף את עניי ומתפלל שאחזור לחלום היפה שלי.
ראשה הג'ינג'י של אדיסון היה רכון מעליי וענייה הכחולות נעצו בי מבט, "למה אתה ישן כאן?".
אחרי שחזרתי לחדר שלי אתמול בלילה חיבקתי את אדיסון וניסיתי להירדם, אבל המוח הארור שלי לא הפסיק לעבוד, לא הצלחתי להשתלט על המחשבות שלי על לוסי וזה לא נתן לי מנוח. כששמעתי את אדיסון מתחילה לנשום בקצב אחיד ידעתי שהיא נרדמה ובזהירות רבה הזזתי אותה ממני ועזבתי את החדר.
בהתחלה חשבתי לחזור לחדר שבו לוסי ישנה אך הרעיון הזה נראה לי טיפשי באותן דקות, הרי שום דבר טוב לא יוצא לי מכך שאני נמצא איתה לבד באותו החדר...למה להתגרות בי סתם?
בסופו של דבר מצאתי את עצמי יורד לקומה התחתונה ומתיישב על הכורסא שמול עץ האשוח, כמו מידי לילה.
חשבתי שהמחשבות יאכלו את הראש שלי באותו הלילה, בשלוש לפנות בוקר כבר שתיתי כול תרופה נגד כאב ראש שמצאתי בבית ועדין- הרגשתי שהמוח שלי יתפוצץ בכול דקה.
הדבר היחיד שגרם לי להבין שנרדמתי הוא אדיסון, שעמדה מעלי וקראה בשמי עד שכאבי הראש חזרו.
" לא הצלחתי לישון." מלמלתי לעברה וקמתי, מתמתח. העפתי מבט מהיר לעבר השעון וראיתי שרק שש בבוקר, עוד שבע שעות לאימון הצהריים שלי.
"אז ירדת לכאן וישנת על הכורסא?" אדיסון המשיכה לנדנד לי ואני נאנחתי בקול רם וקמתי מהכורסא, הולך לעבר הקומה השניה. לא היה לי כוח להסביר לאדיסון שכנראה משהו לא תקין עם הראש שלי ושהכורסא הזאת היא המקום היחיד בו אני נרדם בחודשים האחרונים.
"דניאל!" היא צעקה אחרי וגרמה לי לעצור ולהפסיק לעלות במדרגות.
"כן אדי, ישנתי על הכורסא, עוד משהו?".
"על הכורסא או אצל לוסי?!", שמעתי את קולה עולה וזה הרתיח את דמי. מה לוסי קשורה לכל זה?
הסתובבתי עם פניי לעברה של אדיסון, "אם הייתי ישן עם לוסי – היית מוצאת אותי בחדר שלה בבוקר ולא מקופל על הכורסא הזאת!".
אדיסון לא עלתה בעקבותיי ואני חשבתי על מה שהיא מרגישה והאם היא רואה שיש ביני לבין לוסי משהו? בעצם, אין בנינו כלום. אני אוהב אותה עד כאב והיא דוחה אותי בכול הזדמנות שיש לה. זה נחשב ככלום, נכון?
ברגע שעליתי לקומה השניה ראיתי את לוסי עומדת בחולצה הגדולה שננתי לה, מבטינו נפגשו מיד והלב שלי התחיל להאיץ. התחשק לי למות בכול פעם שהיא הביטה בי ככה, כי אף פעם לא אזכה להיות שלה.
"בוקר טוב." היא אמרה וחייכה את החיוך היפה שלה.
"היי." מלמלתי, ממשיך ללכת לעבר החדר שלי.
"קרה משהו?", היד שלה תפסה בשלי בדיוק כשניסיתי לעבור על פניה.
למה אהבה חייבת לכאוב כול כך? למה אני מרגיש כאילו היא נועצת בי סכין בכול פעם שהיא נוגעת בי? ואיך אפשר להתאהב בבן אדם שלא אוהב אותך בחזרה?
לנשום דניאל, לנשום.
" לא, רק הולך לחדר שלי להתארגן." שלפתי את היד שלי משלה.
" לגבי מה שקרה אתמול -" היא התחילה.
" איך את מרגישה באמת?" שאלתי.
"התכוונתי למה שקרה בנינו אחר כך, בחדר שלי." היא נעצה בי עניים גדולות ואני נאנחתי, לא רוצה ליפול למשחקים שלה מוקדם בבוקר.
"לא קרה כלום." מלמלתי.
" אנחנו..." היא נשכה את השפה התחתונה שלה.
"אנחנו כלום. דיי לוסי, נשבר לי." לא יכולתי להכיל את הכאב הזה יותר.
" מה? אני בסך הכול רציתי לשאול על הנשיקה- " אך קטעתי אותה שוב.
" מה איתה?" שילבתי את ידיי, מוכן לספוג מכה אחרונה.
"היא הייתה טעות! ואני מצטערת." היא השפילה את עניה לשתי שניות ואז חזרה להביט בי, אני רק גלגלתי עניים.
" כרגיל, כול מה שקשור אליי הוא טעות," התרחקתי ממנה. "יודעת מה לו? לכי תמצאי לך בחור אחר לנעוץ בו סכינים!" את המשפט האחרון צעקתי והלכתי משם, משאיר אותה לבד במסדרון הארוך שלנו.