אישית אני ממש אוהבת את הפרק הזה, מקווה שגם אתן ;)
מצפה לראות תגובות :)
ו...הסיפור אוטוטו נגמר!!
============================================================================
המדים המיוזעים נדבקו לגב שלי. הייתי ספוג בזיעה והאוויר הקר שחדר לאמבולנס גרם לי לרעוד קלות.
לוסי שכבה על גבה על האלונקה, היא הייתה מחוברת למוניטור והפראמדיק לא הפסיק לשאול אותה שאלות.
היא בקושי הצליחה לענות על משהו מבעד לדמעות.
" זאת הפעם הראשונה שהקאת דם?" הפראמדיק היה עצום בגודלו, ועכשיו הוא רכן קדימה כדי לשמוע את לוסי טוב יותר.
היד שלה שהייתה בידי רעדה ללא הפסקה, "אנ...אני הקאתי בעבר. עכשיו זאת הפעם הראשונה...כבר...חצי שנה לא" היא גמגמה חצי, מנסה להילחם בדמעות שלא הפסיקו לרדת מעניה מאז שהאמבולנס אסף אותנו מהאצטדיון.
פול, שישב לידי, הוריד מעצמו את הסוודר שלו וזרק אותו על כתפי "אתה תצטנן ככה." הוא סינן לעברי.
לא היה לי אכפת. שאצטנן, שאחטוף דלקת ריאות, מבחינתי שאמות. הדבר היחיד שהטריד אותי היה לוסי, וזה שהיא הקיאה דם היום.
בפעם האחרונה שזה קרה זה היה תוצאה ישירה מהכימותרפיה שעברה, אך ממה זה נגרם עכשיו?
"מה...מה זה אומר?" שאלתי את הפראמדיק, מתעטף בסוודר של פול.
הפראמדיק הרים את עניו לעברי "אני לא יודע עדין. אני בטוח שיש לזה קשר ישיר ללוקמיה, השאלה היא מה קורה לגוף שלה שגורם לה להקיא," ראיתי רחמים בעניו לפני שהוסיף: "בואו לא נכנס ללחץ מיותר. הסימנים החיונים שלה תקינים והיא בהכרה, זה כבר טוב."
הרגשתי שהאמבולנס בקושי זז, הנסיעה נמשכה כנצח.
לבסוף עצרנו ליד בית החולים והפראמדיק דחף את האלונקה של לוסי החוצה : "נקבה בת שבע עשרה. סימנים חיונים תקינים בשטח -" שמעתי את תחילת דבריו לפני שהוא נעלם לתוך בית החולים. אני ופול מיהרו לקפוץ אחריו, אך ברגע שנכנסו ראיתי שלושה רופאים מגלגלים את האלונקה של לוסי למסדרון של המחלקה הכירורגית.
נאנחתי, ממהר אחריהם, אך פול תפס בזרועי "דן..אנחנו לא יכולים להיכנס לשם." הוא לחש.
"אני רוצה לדעת מה איתה!" צעקתי, מיואש לגמרי. איך ערב מושלם כזה יכול להפוך לסיוט ברגע אחד?
"בוא נשב-"
"אני לא רוצה לשבת פול!" הקול שלי נשבר, וכך גם אני. נתתי לפול לסחוב אותי לעבר כיסאות הפלסטיק הכחולים של חדר ההמתנה ואני כבשתי את פני בידיי.
"הכול בגללי ובגלל המשחק המטופש הזה. אסור היה לה לבוא." מלמלתי, בטוח שאם היא הייתה נשארת כאן שום דבר לא היה קורה.
"אז היא הייתה מקיאה כאן דן, זה לא באמת משנה." פול הניח את ידו על כתפי; מנסה לנחם אותי.
בדיוק כשהתכוונתי לענות לו קלטתי בזווית העין את הרופא האנקולוג של לוסי, ד"ר אטקינסון.
זינקתי מהכיסא כמחושמל "ד"ר!" צעקתי ורצתי אליו "ד"ר אטקינסון!"
"שלום מר סקוט." הרופא המבוגר חייך עליי, כרגיל רגוע ונינוח.
"ד"ר...היא פשוט התחילה להקיא דם-"
"כבר עידכנו אותי דניאל," הוא המשיך לחייך. "אני בדיוק כמוך, מבולבל ולא מבין מה קרה. אנחנו נבצע בדיקות, נשלח אותי לסי טי ואז כשאבין מה הבעיה אוכל לספר גם לך."
הנהנתי קלות, כול האוויר יצא ממני. אפילו הרופא שלה לא יכול להסביר לי מה קרה לה. מה זה שווה בכלל?
בלית ברירה נתתי לד"ר לעבור אותנו ולחזור לעבודה שלו ואני ופול שוב התיישבו על הכיסאות הכחולים.
"צריך להתקשר להורים שלה." קירקרתי.
"אני אעשה את זה." פול קם מיד וראיתי אותו יוצא לאוויר הלילה הקר, מחזיק בנייד שלו.
אני המשכתי לשבת שם, מקווה שהתקרה תקרוס עליי. איך זה שאני לא יכול להבין מה קורה איתה? למה אני לא רופא? למה רציתי להיות שחקן כדורגל מטומטם שלא מבין כלום? אני חייב להיות מסוגל להציל אותה, אני חייב לציל את האהבה שלי.
YOU ARE READING
Lost Angel
Roman d'amourהמלאך האבוד : הסיפור מגלגל את חייו של דניאל סקוט, נער בריטי שחולם להיות כדורגלן מקצועי כמו אביו.
