Lost Angel

המלאך האבוד | פרק 20 - המלאך האבוד שלי.

רציתי להגיד תודה רבה לכול התגובות לאחרונה! זה ממש ממש חשוב לי, אין כמוכן!

מקווה שאהבתן את הפרק הזה והבנתן סוף סוף מה העניין של דניאל ולוסי ;)

מצפה לראות המון המון תגובות

אוהבת המון 

לוסי בסדר. היא שרדה את זה.
בעצם ברור שהיא תשרוד את זה, היא תמיד שורדת. היא הבן אדם הכי חזק שפגשתי בחיי, הרבה יותר חזקה ממני מין הסתם.
ילדה בת שש עשרה שחלתה בלוקמיה מגיל שבע ואף פעם לא ראיתי אותה בוכה. אף פעם לא שמעתי אותה מתלוננת. וכמה הכאיבו לה? כמה הקרנות של כימותרפיה היא עברה שהרסו כול תא ותא בגוף שלה?
אבל לוסי תמיד הייתה שורדת, תמיד חייכה ואמרה שלא כואב לה, שהיא בסדר.
היא הייתה מרימה אותי יותר ממה שאני הייתי מרים אותה, כאילו אני הילדה הקטנה והשברירית בת השש עשרה ולא היא.
"עדין ישנה?", קולו של פול העיר אותי ממחשבותיי. עמדתי בכניסה לחדרה של לוסי, צופה בה בזמן שהיא ישנה.
"אמ,כן." מלמלתי. הרופא אמר שהטחול שלה התפוצץ והיא כמעט דיממה למוות, אבל הניתוח הצליח והם הוציאו לה את הטחול ועצרו את הדימום בזמן. ועכשיו לוסי ישנה בחדר ההתאוששות.
" היא נראת שלווה." פול העיר ואני הנהנתי, מסתכל עליה כמו מהופנט.
לפני שעה לוסי פקחה את עניה והוריה ומל נכנסו לחדר. הם סיפרו שהיא הייתה מעורפלת ובקושי בהכרה, ומל אמרה שהמילה היחידה שלוסי הצליחה לומר זה השם שלי. אך אני סירבתי להכנס לחדרה ולשבת איתה ובמקום זאת ישבתי כבר חמש שעות בחדר ההמתנה, מחכה שהיא שוב תירדם ואז אוכל לראות מה איתה.
" היא כמו מלאך קטן", לחשתי לפול בחזרה "מלאך קטן שלא מסוגל לצאת מבית החולים הארור הזה."
"אתה דפוק."
"תודה אחי."

פול נאנח והניח את ידו על כתפי, "אתה מענה את עצמך וגם אותה." הוא חיכה לתשובה שלא באה ואז המשיך, "למה אתה פשוט לא אומר לה?".

"אין לי מה להגיד לה, פול." נעצתי בו מבט, לא מבין מה הוא רוצה ממני.
מזווית העין ראיתי את הסריג הסגול של מל, היא התקרבה אלינו בצעדים קטנים והושיטה לנו שתי כוסות קפה. "חשבתי שתזדקקו לזה." היא לחשה.
פול לקח מידה את הקפה ולחש לה 'תודה' אך אני התעלמתי ומל נאנחה ולגמה בעצמה מהקפה.
עמדנו כמה דקות בשקט עד שמל פתחה את פיה: "היא חיפשה אותך היום דניאל. מכול האנשים בעולם היא ביקשה לראות אותך."
"באסה לה." השבתי לה בארסיות, מרגיש את הדם שלי מתחיל לרתוח בורידים שלי.
"הייתי צריכה לספר לך על אדין", מל המשיכה בשלה.
"אני הולך הביתה." העפתי מבט אחרון בלוסי ואז הדפתי את מל הצידה ופניתי לכיוון המעליות, מנסה לצאת מהמקום הזה כמה שיותר מהר.

אחרי שעה וחצי בזמן ששכבתי על המיטה הגדולה שלי וניסיתי להרגע מכול היום ההזוי הזה, פול התפרץ לחדר שלי בלי כול התרעה מוקדמת.
"שלום גם לך פול." אמרתי בחיוך משועשע אך פול נראה נסער.
"פעם אחת בחיים אני רוצה להבין מה עובר עלייך דניאל, פעם אחת." הוא התיישב על המיטה שלי בחבטה וחטף מידי את שלט הטלווזיה, מכבה אותה בגסות.
"היי!", ניסיתי לקחת את השלט בחזרה מידיו, "מה נכנס בך?".
"אני רוצה שתסביר לי למה אתה מתרחק ממנה."
נאנחתי, אלוהים הוא יכול להיות חופר! "ממי פול?! ממל? כבר שכחת את כול מה שהיא עשתה לי ולאד-"
"לא דן! לא ממל! למה אתה מרחיק את לוסי מימך?".
"כי היא שותפה לזה!", צעקתי. מה לא מובן לאידיוט הזה?
"שותפה לזה?", פול זינק מהמיטה והתחיל להתהלך בחדר שלי, "אתה יודע מה אני חושב דניאל? שאתה מנסה למצוא תירוץ כדי להתרחק ממנה!".
חבטתי בראשי עם כרית, מה לעזעזל הוא שתה בבית החולים? אולי מל שמה לו משהו בקפה?
"פול..."
"אתה כל כך מפחד להיפגע שוב אז אתה אוטם את עצמך ומנסה להראות לעולם כמה אתה קר. אתה מנסה להראות ללוסי שהיא כלום בשבילך! אתה משפיל אותה וגורם לה להשבר כול יום מחדש בשביל מה? כדי שהיא תשנא אותך?", עכשיו פול ממש צעק ואני בהיתי בו, בהלם מוחלט.
"יום אחד..יום אחד דן היא באמת תלך מימך. יום אחד היא תוותר עלייך ואז אתה תאכל את עצמך ותצטער על כול רגע."
"פול תרגע, אתה מגזים! לא באמת אכפת לי אם היא תלך או...אני לא יודע מה. היא באמת כלום בשבילי!". רק רציתי שהוא יעוף לי מהחדר וייתן לי לנוח, מחר יש לי עוד אימון בשלג הנוראי ואני לא מוכן לזה.
" לא אכפת לך? אז למה רצת היום לבית החולים כמו משוגע? כי אתה מת מפחד שיום אחד תתעורר לעולם בלי לוסי! אתה מדחיק את כול הרגשות שיש לך אליה ומעביר את הכול לשנאה כלפי מל! אתה יודע מה דניאל?".
עכשיו כבר זינקתי על רגלי ונעמדתי מולו, "תעוף לי מהחדר." חרקתי שיניים.
"אתה יודע מה?", פול המשיך לצעוק, "אתה אף פעם לא אהבת את מל!".
"תעוף לי מהחדר כבר!", צעקתי ודחפתי את פול החוצה, הוא השתחחר ממני ושניה לפני שטרקתי לו את הדלת בפנים הוא הספיק לצעוק: "יום אחד היא כבר לא תיהיה פה ואז לא יהיה מי שיציל אותך מעצמך, אידיוט."