Lost Angel

המלאך האבוד| פרק 18 - כול הכבוד על הביזיון, ילד.

אז ככה, היי לכול הקוראות המדהימות שלי!

קודם כול המון תודה שבאמת התחלתן להגיב, זה ממש מחמם את הלב לראות שיש כאן אנשים שאכפת להם מהסיפור הזה!

ועדין אני מבקשת מכול אלו שכן קוראים ונמנעים מלהגיב, בבקשה בבקשה תראו סימן חיים! אין לכם מושג כמה זה חשוב לכותבים!

טוב אז בלי יותר מידי חפירות קבלו את פרק 18

ואל תשכחו להגיב כמובן,

אוהבת המון המון

----------------------------------------------------------------------------------------------------------

בדרך כלל המילה הראשונה שהתינוקות לומדים להגיד היא 'אמא' או 'אבא'. אני למדתי להגיד את המילים האלה רק מאוחר יותר. אבא שלי היה הבן אדם שרציתי להיות כמוהו מאז שאני זוכר את עצמי. אמא שלי סיפרה לי פעם שהוא היה יושב שעות מול הלול שלי, מחזיק כדור, ומלמד אותי להגיד את המילה הכי חשובה בעולם בשבילו: " כדורגל."
אז כך יצא שהמילה הראשונה שלי בחיים הייתה 'כדו- גל'.
מגיל אפס אבא שלי חינך אותי שכדורגל זה מה שאעשה בחיים. בגיל שלוש נשלחתי לחוג הכדורגל הראשון שלי, קיבלתי את נעלי הפקקים הראשונות שלי ועשרות כדורים כדי שאוכל לשחק גם בבית.
ברגע שבאמת התחלתי להבין מהו כדורגל ידעתי בדיוק שזה הדבר שארצה לעסוק בו כול חיי.
כך שעכשיו; כששיחקתי באקדמיה של ליברפול, כמעט חטפתי התקף לב כשיאן פנה אלי ברביעי בסוף האימון: "סקוט! שבוע הבא אתה עולה לשחק עם הבוגרים מול סוונסי, תיזהר לאכזב אותי!".
באותו הרגע כול האוויר יצא מראותיי, הדופק שלי עלה במהירות. אני? אני עולה לשחק עם הבוגרים? אבל...אבל...אבל...
אם הייתי מדבר עם אדין, או מתחבר למישהו כמו שהתחברתי לאדין בקבוצה, הייתי בוודאי רץ אליו ומספר לו את הבשורה הזאת ושנינו הייתי מקיפים את המגרש בדילוגים. אבל,טוב, לא היה לי חבר בקבוצה כרגע אז דילגתי כול הדרך למלתחות, לבדי.
עבר כמעט חודש מאז שכול הסיפור עם מל התפוצץ. דצמבר עמד בפתח ואיתו תקופת החגים. שנאתי את תקופת החגים, היא רק הזכירה לי שאין לי משפחה לחגוג איתה את חג ההודיה ואת הכריסמס.
אבל תקופת החגים בכדורגל דווקא הייתה סיבה למסיבה. היינו צפויים לשחק שלוש פעמים בשבוע במשך השבועיים הקרובים, מה שנותן הזדמנות לתלמידי האקדמיה לעלות ולשחק עם הבוגרים במשחקים הפחות חשובים, כמו למשל המשחק מול סוונסי שבוע הבא.
אני ואדין לא החלפנו אפילו מילה אחת במשך חודש, אלא אם כן אתם לוקחים בחשבון את ה" יאן ביקש שתביא את הקונוסים מהמחסן." שהטחתי בו שבוע שעבר.
אבל הבחנתי שמצבו משתפר. הוא היה בדיוק כמוני, השקיע את כול כולו באימונים וכבר עלה לשחק פעמים בקבוצה של הבוגרים והרשים את כול הצוות המקצועי. שבוע הבא אני אקבל את ההזדמנות הראשונה שלי! לי אולי אין מל שתביא לי תמריץ בחדר מיטות, אבל אני בכול זאת הולך להראות להם מי הוא דניאל סקוט.
נכנסתי הביתה קצת לפני הצהריים והופתעתי לשמוע קולות בוקעים מהסלון. הבית שלנו תמיד ריק – חוץ מהמנקות ומהשומרים כמובן.
בהתחלה חשבתי שזה אנדרו, שבו נתקלתי בפעם הראשונה שבוע שעבר מי זה חודש וחצי, הוא נעץ בי מבט קר ומלא תיעוב ומלמל "דניאל" בחריקת שיניים כשחלף על פני. מאז שוב נעלמו עיקבותיו.
ברגע שנכנסתי לסלון קלטתי את פול ורון, החבר החנון שלו ממועדון החנונים בכימיה שלהם, יושבים על הספה הגדולה, אוכלים פופקורן ושואגים מצחוק.
"היי!", כמעט צעקתי את זה כדי שישימו לב שנכנסתי.
"או היי דניאל!", פול התרומם במהירות מהספה וסומק קל הציף את לחיו, "איך...אמ..איך היה באימון?".
זרקתי את תיק האימונים שלי על הריצפה והתיישבתי ליד רון, לוקח את פופקורן, "היי רון!" חייכתי.
משהו פה מסריח, כבר יותר מידי זמן! תמיד נראה כאילו שני אלה זוממים משהו.
רון חייך אליי חיוך רחב ואני החלטתי לענות לפול, "מעלים אותי לשחק בבוגרים במשחק הבא."