Lost Angel

המלאך האבוד| פרק 33- סגירת מעגלים.

הפעם לא אחפור לכן הרבה, רק אבקש שתדרגו את הפרק, ובכללי כול פרק שאהבתם במהלך הסיפור!

וכמובן, תגיבו, תראו לי שיש מי שקורא כאן :)

אוהבת!

============================================================================

"בוקר טוב!!!" צעקתי כשפתחתי את דלת חדרה של לוסי, מוצא אותה יושבת על המיטה וקוראת ספר.

"היי!" עניה זרחו ברגע שראתה אותי ואני נכנסתי לחדר עם צלחת ענקית שעליה היה מונח קרפ צרפתי, מלא בשוקולד מריר, לבן וחום. מסביב מפוזרים פירות וקצפת מעל הכול; בדיוק כמו שלוסי אוהבת.
"מה זה?" היא שאלה וחייכה ואני שמתי לב שהפנים שלה התחילו לאבד את צבעם שוב.
" קרפ צרפתי לארוחת הבוקר!" חייכתי בחזרה ומהרתי לשים את הצלחת על השולחן, גורר את השולחן קרוב למיטתה.
נשקתי לשפתיה של לוסי, ממהר לשבת לידה ולהביא לה כפית קטנה "איך את מרגישה?" שאלתי.
לוסי דחסה כפית מלאה בקצפת לתוך פיה "בסדע," היא אמרה בפה מלא וענייה נצצו באושר.
עטפתי את כתפיה בזרועי השמאלית, מלטף את גבה בעדינות. העצמות שלה שוב התחילו לבלוט, היא מאבדת משקל. לוסי אכלה את הקצפת מתענגת על הרגע ואז, פתאום, עניה התרחבו לגודל של כדורי פינג פונג והיא זרקה את הכפית שלה על השולחן.
"מה אתה עושה כאן?!" היא כמעט צעקה.
" אוכל איתך קרפ?"  ניסיתי לחייך אליה אך היא נראתה רצינית ומצמצה בעניה כמה פעמים.
" מה לעזעזל אתה עושה כאן, דניאל סקוט?! אתה אמור להיות עכשיו באימון!".
משכתי בכתפיי "לא הלכתי היום."
אחרי שהעברתי את כול הבוקר בניסיונות כושלים לשכנע את ד"ר אטקינסון לנסות לנתח את לוסי; החלטתי לא ללכת לאימון.
לא ידעתי מה אני רוצה מעצמי, הייתי מבולבל וכבר לא ראיתי את עצמי ממשיך לשחק.
נכון, העתיד שכנראה חיכה לי בכדורגל היה מזהיר, במיוחד אחרי המשחק לפני כמה ימים. שלושת השערים שהבקעתי בו גרמו לשם שלי להפוך לדבר הכי חם בכדורגל בימים האחרונים. אך כול מה שהצלחתי לזכור מהמשחק ההוא לא היה הניצחון המתוק, לא האושר שהציף אותי ולא תחושת הגאווה שחשתי, זכרתי רק את לוסי – עומדת ומקיאה על אותו כר דשא מקולל. לא יכולתי לחזור לשחק יותר, התמונה הזאת לא הפסיקה לרדוף אותי.
העדפתי להעביר כול רגע עם לוסי, לא מוכן לקבל את העובדה שישנה אפשרות שלא אהיה איתה ברגעיה האחרונים בגלל אימון טיפשי. אני לא אסלח לעצמי אף פעם... לא אסלח לעצמי אם היא תמות.
"לא הלכת? איך יכלת לא ללכת לאימון?! דניאל הם יכולים להעיף אותך!!! תקום מיד ותלך ל-"
"לו תרגעי," צחקתי מהתגובה שלה. "אני כבר לא בטוח שזה מה שאני רוצה."
" מה?! מה זה אומר?" עניה קדחו בי חורים.
" אני כבר לא חושב שאני נהנה מכדורגל, כמו פעם."  לחשתי לה, רכנתי קדימה ונשקתי לה.
" מה?! דניאל...אתה...קום מיד ותלך לאימון!" היא אפילו ניסתה לדחוף אותי מהמיטה עם ידייה הקטנות; אך לא היה לה מספיק כוח.
"לו," תפסתי את ידיה בידיי "אני רק רוצה להיות איתך. נמאס לי מההתעללות הגופנית הזאת, אני לא רוצה את זה יותר."
"אבל...אבל דניאל זה כדורגל!!! זה הדבר שאתה הכי אוהב! זאת האהבה הכי גדולה שלך! אתה לא יכול לפרוש...אתה פשוט לא יכול! אני לא אתן לך לפרוש בגלל המחלה הטיפשית הזאת, אני לא רוצה שתשב לידי כול היום." היא דיברה מהר, חצי מגמגמת וגרמה לי לצחוק מהתגובה שלה.
משכתי אותה אליי, מחבק אותה חזק "את האהבה הכי גדולה שלי." נישקתי אותה באיטיות והפעם היא לא התנגדה לי, ואני לא הייתי מוכן להפסיק לנשק אותה, משאיר את הקצפת שעל הקרפ לנימוס ולנזול על כול השולחן.