Lost Angel

המלאך האבוד| פרק 29 - המלחמה האחרונה.

היי אהובות!

שמחה להודיע לכן שהסיפור מתקרב לסוף :)

אז זה הזמן שלכן להגיב ולהראות נוכחות...באמת שהתגובות זה מה שמניע את הכתיבה.

אז אשמח לשמוע מה דעתכן על הפרק, וכמובן על הסיפור בכללי. למישהי יש השערות איך זה הולך להיגמר?

אוהבת המון ומצפה לתגובות!

==========================================================================

"בבקשה תפסיקי לבכות." לוסי עמדה מול המראה המלוכלכת של השירותיים וניסתה לסדר את שערה מחדש בקוקו.

שני שבילים שחורים נראו על לחייה; האיפור שלה נמרח והיא ניסתה נואשות לסדר אותו מחדש.
אני רק עמדתי מאחוריה, מביט בה דרך המראה, כתפייה רטטו בכול פעם כשפרץ דמעות נוסף תקף אותה.
"לו..." הנחתי את ידי על כתפה, מנסה לגרום לה להסתובב. למה לעזעזל היא בוכה?
"אני...מצטער...אני מצטערת." היא התייפחה לתוך ידייה, מסרבת להסביר לי מה קרה.
"טיפשונת, די." סובבתי אותה בכוח אליי וכרכתי את זרעותיי סביבה, "הכול בסדר עכשיו, הכול בסדר."
לוסי תחבה את ראשה לתוך השקע של צווארי וכתפיה רטטו שוב.
ליטפתי את גבה במעגלים, תוהה ביני לבין עצמי מה גורם לה להתפרק ככה. ויותר חשוב, למה היא שיקרה לי כול הזמן הזה?
אחרי כעשר דקות היא נרגעה, שטפה את פניה והורידה את האיפור לגמרי.
"לו?" לחשתי, מפחד שהיא תפרוץ בבכי שוב.
"אני חושבת שאנחנו צריכים לחזור למסיבה." היא ניגבה את פניה בנייר טואלט ולקחה כמה נשימות עמוקות.
לחזור למסיבה? היא עושה צחוק, נכון?
נאנחתי בכבדות  "את הרגע אמרת לי שאת אוהבת אותי...איך את רוצה שאני אתן לך ללכת ממני?" מלמלתי ביאוש, בחיי שלא הבנתי אותה.
"אני רק אלך לעשות סיבוב קצר, שאנשים לא יתחילו לשאול שאלות ואחזור, בסדר?" היא נעצה בי את עניה שעכשיו היו נפוחות ואדומות. רציתי לשאול אותה איך היא מתכוונת לשקר לאנשים שהכול בסדר כשרואים שהיא בכתה מקילומטרים.
משכתי בכתפי ונשענתי על הקיר משלב את ידיי, לא היה לי כוח להתווכח איתה. לוסי התקרבה אליי ונתנה לי נשיקה קטנה על שפתיי, "אני כבר חוזרת." היא מלמלה ומיהרה לצאת מהשירותיים.
כאב חד פילח את ראשי, הייתי עייף ומבולבל והדבר היחיד שרציתי הוא לחזור הביתה. לוסי הצליחה להרים אותי לרקיע השביעי כשהיא אמרה לי שהיא מאוהבת בי, ואז, בשניה אחת היא הטיחה אותי לקרקע בחוזקה. היא שוב מסתגרת ממני, שוב מסתירה דברים, שוב לא מספרת את כול האמת...
אני לא יכול להתמודד עם זה כבר.
שפכתי מים על פניי ועל ראשי, מנסה להתרענן. סימסתי לאדין שאני מדבר עם לוסי ושיחכו לי לפני שילכו הביתה, אך אדין לא ענה ואני קיוותי שההולנדי הסתום לא השתכר למוות ואיבד את הנייד שלו.
כאב הראש שלי רק התגבר כששמעתי את דלת השירותיים נפתחת וראיתי את לוסי נכנסת דרכה, היא נראתה טוב יותר ואפילו חייכה אליי חיוך קטן ומתוק.
"אתה רוצה לשתות?" רק אז הבחנתי שהיא מחזיקה בבקבוק מים קטן.
"אני רק רוצה שתדברי איתי." נשענתי על הקיר והתיישבתי על הריצפה, טומן את ראשי בין ידיי.
לוסי התיישבה על ברכיה מולי ולקחה את היד שלי בידה, "בבקשה תשתה."
"אני לא רוצה לשתות!!!" צעקתי. דיי, בבקשה דיי, אני לא יכול לסבול את המשחקים המטופשים האלה שלה.
" דניאל..."
"את מוכנה לדבר כבר?! מה את רוצה ממני? את משגעת אותי כבר חודשים! יום אחד את מנשקת אותי ויום אחרי זה את אומרת לי שזו טעות. אחר כך את עושה סצנות קנאה כשאני ממשיך הלאה, מנשקת אותי שוב ועכשיו מתברר שיש לך חבר!" התפרצתי עליה, לא מוכן להמשיך בטיפשות הזאת.
נראה כאילו ללוסי לא אכפת שאני צועק, היא רק חיזקה את אחיזתה בידי ונאנחה.
"אני אוהבת אותך." היא פתחה.
"אז למה את משחקת איתי?", שאלתי ביאוש, כאב הראש איים לפוצץ את ראשי לשתיים.
"כי אנחנו לא יכולים להיות ביחד." היא אמרה את זה בכזאת פשטות, כאילו היא מסבירה לי משהו בסיסי.
" בגלל מל?" גילגלתי את עני וניסיתי למשוך את ידי ממנה.
אך היא הנידה בראשה, " אתה זוכר את היום הראשון שבו נכנסת לחדר שלי כשהייתי מאושפזת?".
הסתכלתי לתוך עניה ונאנחתי, לאן היא הולכת עם זה?
נהנתי קלות וביד הפנויה שלי לקחתי את בקבוק המים מידיה, שותה כמה לגימות.
"וויתרתי אז." היא אמרה.
בלעתי את המים בשקיקה, "אני לא מבין." לחשתי לה, לא מוריד ממנה את העניים.
"זאת הייתה הפעם השלישית שבה הסרטן חזר. ולא יכולתי יותר דניאל," ענייה התרוצצו מצד לצד; היא ניסתה למנוע מדמעות עיקשות לרדת מעניה.
" אמרתי למל שאני לא רוצה יותר. רציתי לוותר על כול ההקרנות ועל הכימותרפיה... רציתי שזה ייגמר."
"לוסי...היי." מחיתי דמעה קטנה שהצליחה ליפול על הלחי שלה.
אך היא הנידה בראשה, מבקשת להמשיך בזמן שהלב שלי התחיל לכאוב. הבחורה שאני אוהב כמעט וויתרה על חייה, איך מגיעים למצב בו לא רוצים לחיות יותר? כמה כאב צריך לעבור כדי לרצות למות בגיל שש עשרה?
" ואז אתה הגעת. ומל אמרה שיש לך כסף ושתוכל לעזור. ובאותו אחר הצהריים כשבאת הייתי כול כך שלמה עם ההחלטה שלי לוותר..." היא נשכה את שפתה התחתונה.
"ואז ראיתי אותך דניאל. וכול...כול הבטן שלי התהפכה," היא חייכה מבעד לדמעות שזלגו עכשיו בלי סוף, "בחיי שלא ידעתי מה קורה לי. אבל אחרי שהלכת רציתי לחיות, רק עוד יום אחד...רק כדי שאוכל לראות אותך עוד פעם."
"ופיתאום התחלת לבוא כמעט כול יום, והבטחת שאני אצליח. ואני חשבתי שאתה סוג של אל או מלאך...כי בכול פעם שבאת הרגשתי חזקה פי שתיים. לא רציתי לוותר יותר, רציתי לחיות, גם כשראיתי שאתה ואחותי מתחילים...כשמשהו מתחיל להירקם בניכם. לא היה אכפת לי כול עוד באת לבקר אותי."
תפסתי בזרועותיה וגררתי אותה אליי, מחבק אותה חזק. איך הייתי עיוור כול הזמן הזה? הרי היינו יכולים להיות מאושרים כול כך הרבה זמן. איך לא ראיתי שהיא פשוט פחדה להגיד לי את זה?
" אולי זה דבילי אבל אני חושבת שהתאהבתי בך ממבט ראשון," היא הרימה את ראשה לעברי, "אתה יפה כמו מלאך." היא לחשה ואני פרצתי בצחוק.
" אני אוהב אותך לוסי." אמרתי לה את מה שהייתי צריך להגיד מזמן והיא עצמה את ענייה וחייכה.
" אני יודעת." היא לחשה, גורמת לפרפרים להשתולל בבטני.
"אני משתגע בלעדייך."
"אין משהו שהייתי רוצה יותר מלהיות שלך, תמיד רציתי." היא אמרה וליטפה את פניי.
"אז למה חיכית כול כך הרבה?" שאלתי ביאוש.
לוסי התנתקה ממני והתרוממה לאט, היא ניגשה לדלת וסובבה את המפתח; נועלת אותה.
"לו...מה את עושה?"  שאלתי בחצי חיוך ומיהרתי לקום לעברה.
" את מוכן לפתוח את הרוכסן של השמלה שלי?", היא שאלה והפנתה אליי את גבה.
"את בטוחה?" לא הבנתי מאיפה האומץ הזה הגיע. היא רוצה לעשות את זה כאן ועכשיו? בשירותיים?
היא חייכה אלי מבעד למראה "תפסיק סוטה. אני רק רוצה להראות לך משהו."
צחקתי ופתחתי את הרוכסן של השמלה שלה בעדינות, נזהר שלא יתפס בעור שלה.
השמלה נפלה ממנה, משאירה את לוסי עומדת מולי בחזיה ותחתונים בלבד. לא הצלחתי להחזיק את עצמי וסקרתי את גופה, כול כך רציתי אותה.
"הגב שלי דניאל, תסתכל על הגב." היא לחשה ואני בקושי הצלחתי להתרכז.
הגוף שלה היה מושלם, עם קימורים שגרמו לה להראות מעט בוגרת יותר מנערה בת שבע עשרה, עם רגליים ארוכות ו...
המבט שלי נעצר על הגב שלה והלב שלי נפל לתחתונים. זה לא קורה. לא. זה לא יכול לקרות. לא עכשיו...
"זה..." תפסתי את מבטה מבעד למראה וראיתי אותה בוכה שוב.
"אני מצטערת דניאל." היא יבבה.
"ממתי זה?" שאלתי, מעביר את ידי על גבה.
" חשבתי שזה מההחלקה על הקרח. אבל זה החמיר מאז." היא לחשה.
לוסי הסתובבה לעברי לאט, נותנת לי לחבק אותה. המבט שלי היה שקוע בסימנים הסגולים -אדומים והגדולים שעל גבה. בקושי הצלחתי להחזיק את עצמי, הרגשתי שאני נופל לתוך תיהום גדולה שאין לה סוף.
סימנים סגולים-אדומים וגדולים על הגב; ככה גילו ללוסי את הלוקמיה בגיל שבע. וככה הגוף שלה נראה לפני חצי שנה...
וזה חזר עכשיו.
שוב.