Lost Angel

המלאך האבוד 2 - פרק ראשון.

אהובות!! אז החלתי לכתוב פרק פילוט לעונה השניה של המלאך האבוד- רק רוצה לראות תגובות ומה אתן חושבות.

אני לא חושבת שהסיפור יתחיל להתעדכן עכשיו, כי אני עדין כותבת את 'אוקטובר', אבל מה שכן, יש למה לצפות...יש לי רעיונות מכאן ועד להודעה חדשה. וחוץ מי זה אני חייבת להודות שדניאל הוא הדמות האהובה עליי מכל סיפור שכתבתי.

מקווה שתאהבו :)

===============================================================

בקושי הצלחתי לראות את השער של היריב מבעד לגשם שירד על ראשי. השופט סידר את הכדור על נקודת העונשין, שורק במשרוקית שלו לשחקני צ'לסי שלא הפסיקו לדחוף. רובין עמד מאחורי, היד שלו מחצה את כתפי הימנית, "תבעט לימין...הוא תמיד קופץ שמאלה!" הוא לחש לי והידק את אחיזתו בכתפי עוד יותר. חשבתי שהוא מטומטם שהוא החליט לתת לי לבעוט פנדל בדקה התשעים ושש, כשאנחנו בתיקו מול קבוצה כמו צ'לסי. השופט שרק בפעם האחרונה והרגשתי את הלחץ מהכתף שלי יורד; רובין שיחרר אותי. התקרבתי לקו הרחבה, מביט בשוער הארור שלהם שהציל את כל הפנדלים שהיו להם בארבעת החודשים האחרונים.

הרמתי את מבטי לעבר היציע המערבי, שם ישבו פול, לוסי ומל. מהמקום שלי על המגרש לא יכולתי לראות אותם אך הייתי בטוח שלוסי גוססת את ציפורניה.

השופט שרק בפעם האחרונה, לקחתי נשימה עמוקה ורצתי לעבר הכדור, בעטתי שמאלה, השוער זינק ימין - ושנייה אחר כך כל חברי לקבוצה היו מעליי, חוגגים את הניצחון בשניות האחרונות. האוהדים שאגו והרגשתי את האדמה רועדת תחת רגליי. האדרנלין זרם בעורקיי, יכולתי להישבע שאני עף. ראיתי את איגנסיו רץ למגרש, שואג משמחה - ניצחנו את צ'לסי! אנחנו בראש הטבלה עכשיו! והינה פול פורץ לדשא ומאחורי בחורה קטנה שרצה במהירות. הבטן שלי מתהפכת, הינה- עוד שנייה אני יכול להניף אותה באוויר, עוד שנייה היא תיפול ישר לזרועותיו ותצעק שאני המלך שלה.

רק עוד שנייה...

ואז פקחתי את עניי.

אני חולם על לוסי הרבה, יותר ממה שהייתי רוצה באמת. אני שונא את החלומות האלה שנותנים לי את התקווה להרגיש את חום גופה שוב. אחרי כמה דקות בהן אני מנסה למחוק את תמונתה של לוסי מהראש אני מתרומם מהמיטה והולך לחדר השירותים. עניים ירוקות וריקות מחזירות לי מבט בזמן שאני שוטף את פניי ומצחצח שיניים. דמותה של לוסי מתחילה להטשטש בראשי עד שכמעט נעלמת לגמרי, ורק אז אני יכול לנשום שוב.

כשאני מסיים במקלחת אני יוצא למטבח ומרתיח קומקום. הבית שקט, מבט אחד לעבר החלון ואני מבין שיורד גשם. אמצע אוגוסט והשמיים קודרים, הגשם יורד בכמויות אדירות- כמעט כאילו אלוהים עצמו שופך דלים על רחובות לונדון.

כשהייתי צעיר יותר לא אהבתי את הגשם, תמיד קיללתי את הימים הגשומים בתיכון שמנעו מאיתנו לקיים אימון כדורגל כמו שצריך. אבל עכשיו, כמעט בגיל עשרים וחמש, אני מרגיש מבורך בכל פעם שהרחובות מחשיכים ועניי גשם כבדים מצטברים במהירות ומכסים את השמש כליל.