Lost Angel

המלאך האבוד| פרק שלושים -כלוב.

לא מאמינה שאנחנו כבר בפרק שלושים! 

באמת תודה לכל מי שקורא כאן ועבר איתי את כול הדרך הזאת...אין כמוכם!

מקווה שתאהבו את הפרק ותשאירו תגובות!

אוהבת מלא 3>

=========================================================================

התעוררתי בגלל צפצוף המוניטור של לוסי. הצפצופים היו מהירים מידי והתערבבו לי בחלום, פקחתי את עניי ונעצתי בלוסי מבט, היא עדין הייתה שקועה בשינה עמוקה, החזה שלה עלה וירד בקצב אחיד.
הפנתי את מבטי לעבר המוניטור, שצפצף גם הוא בקצב אחיד.
אוח, אז מה לעזעזל זה היה?
התמחתי וגיליתי שהצוואר שלי נתפס, כשישנתי ראשי היה מונח על בטנה של לוסי. הדרך היחידה שבה נכנסתי למיטת בית החולים הקטנה הזאת גרמה לי להתקפל לתנוחת עובר, וכול חלקי גופי היו נתפסים במהלך הלילה.
העפתי מבט בשעון היד שלי, שהורה על ארבע בבוקר. פיהקתי ומתחתי את ידיי לצדדים, נזהר שלא להעיר את לוסי.
הערב זה קורה! המשחק הגדול הראשון שלי בקבוצה. ולא סתם משחק גדול ראשון, אלא המשחק הראשון שבו איגנסיו נותן לי לפתוח עם ההרכב הראשון ולא לעלות כמחליף לעשרים דקות אחרונות.
הייתי אופטימי, בעיקר בגלל שבזמן האחרון אני ישן כמו דוב קוטב כשאני נשאר לישון בבית החולים. כאילו כול בעיותיי נמחקו ביום ההולדת של לוסי, כשגיליתי שהיא מרגישה כלפי את אותו הדבר.
אומנם את רוב היום העברתי במחשבות על מצבה הבריאותי של לוסי, אך העובדה שהיא שלי גרמה לי להיות מאושר למרות הכול.
התרוממתי מהמיטה לאט, ניגש לעבר השולחן הקטן שעמד בקצה החדר, על השולחן נשארו מאתמול כמה משולשי פיצה ובקבוק קולה. תפסתי לעצמי משולש עם פפרוני ומזגתי כוס קולה, משוכנע שמשהו בי נדפק אם אני מסוגל לאכול פיצה בארבע לפנות בוקר.
מבטי התמקד בקיר הנגדי, בזמן שלעסתי בשקט את הפיצה הקרה. חשבתי על אדיסון ועל כך שאני חייב לדבר איתה ולהסביר לה הכול. היא בחורה טובה ולא עשתה שום דבר רע שפגע בי, להפך, אני הייתי הבחור הדפוק בסיפור. אבל היא חייבת להבין, אני חייב להסביר לה את המצב ולגרום לה להבין...
שמעתי שלוסי זעה קלות במיטה וחיוך עלה על שפתיי, היא כול מה שחלמתי עליו אי פעם. בכול פעם שהיא מסתכלת עליי הלב שלי מתחיל להאיץ, אני לא יכול להיות בקרבתה בלי להרגיש את הבטן שלי מתהפכת ובלי לחייך כמו דביל. הייתי מאוהב בה עד מעל הראש, ובכול יום הלכתי לישון לצידה במחשבה שהיא יכולה ללכת ממני בכול רגע.
אף פעם לא הבנתי את חבריי כשהם היו מדברים על אהבה, על ההרגשה הזאת שתוקפת אותך ואתה מבין שהבן אדם שמולך הוא כול מה שרצית אי פעם. תמיד חשבתי שהם מגזימים, שאי אפשר לאהוב מישהו בצורה כזאת. אבל הינה, זה תפס גם אותי.
אבל זה תפס אותי בזמן הלא נכון. אני ולוסי הינו צריכים להפגש מוקדם יותר, להתאהב מוקדם יותר... היה צריך להיות לנו יותר זמן. הרופאים אמרו שמצבה עדין בסדר, הסרטן לא הספיק להתפשט בצורה משמעותית ולוסי אפילו הורשתה לצאת מבית החולים ולבוא למשחק שלי הערב. אבל מה יקרה כשהסרטן ימלא כול תא של דם בגוף שלה? האם לא יהיה מאוחר מידי? שברי זיכרונות בהם לוסי הייתה חולה, רזה וחיוורת לא יצאו מראשי...מה אם זה יחזור על עצמו? ומה אם הפעם לא נצליח להתגבר על זה?
סיימתי את המשולש שלי, לגמתי לגימה אחרונה מהקולה ואז חזרתי למיטה. התכרבלתי ליד רגליה של לוסי, כורך את זרועותיי סביב האגן שלה ומניח את ראשי על בטנה. אנצל את הזמן הזה עכשיו, אנצל כול דקה כדי להיות בקרבתה. חמימות מידית התפשטה בבטני וגרמה לי לשקוע בשינה עמוקה תוך כמה שניות.