Lost Angel

מלאך האבוד| פרק 27- לחיי התחלות חדשות ואהבות ישנות, חלק א'.

היי אהובות! נעלמתי לכן לשבוע שלם, אה?

הייתי בחופשה בספרד, קצת שבוזה לחזור אבל לא נורא, העיקר שאני יכולה לכתוב שוב.

אני רוצה לספר לכן שהסיפור מתקרב לסופו וכול הפרקים כבר גמורים מזמן...אז תלוי בכם כמה מהר אעלה את הפרקים שנשארו.

הפרק הזה מתחלק לשני חלקים, תהנו :)

מקווה לראות תגובות!

=================================================================

בשלושים ואחד בדצמבר שריקת הסיום באצטדיון אנפילד שבליברפול נשמעה בשעה אחד עשרה בבוקר, מלווה בשריקות וצהלות שמחה. הימנון הקבוצה נישא באוויר וכול אוהד ליברפול היה גאה בקבוצתו באותו יום.
ניצחנו את ארסנל שלוש אפס, מה שלא קרה כבר כמה שנים טובות. ונחשו מה? הבקעתי שניים מתוך שלושת השערים האלה.
" מי המלך?!", רובין עמד על הספסל בחדר ההלבשה וצרח,  "דניאל המלך!!!" ענו כול שאר חברי לקבוצה בצרחות.
אני עמדתי בפינה, אדום מרוב בושה  ולא ידעתי איך להתחמק מהאצטדיון המקולל הזה.
אדין קפץ עליי בלי סוף משריקת הסיום והייתי בטוח שהוא כבר הספיק לסדוק לי איזו חוליה או שתיים.
"מה זה הבלאגן הזה?!", איגנסיו נבח ברגע שנכנס לחדר ההלבשה ורובין מיהר לרדת מהספסל, מלמל סליחה ומסמיק כמעט כמוני.
"אז נצחתם את ארסנל!", איגנסיו התחיל לשאוג וכולנו מיהרנו להתיישב מולו, שותקים. "אז מה זה אומר?! שזאת סיבה לחגיגה?! אתם צריכים להתבייש שזה הניצחון הראשון בבית על ארסנל מי זה חמש שנים! קבוצה של אפסים! צורחים לי בתאי הלבשה כמו חבורה של בבונים בגן חיות!".
כאן כבר לא יכולתי להחזיק את עצמי ופרצתי בצחוק מול עניהם המופתעות של כול חבריי לקבוצה.
"משהו מצחיק אותך, סקוט?!" איגנסיו האדים מרוב זעם.
"לא..א..", התחלתי להשתעל, "סליחה אדוני."
אם מבט יכול היה להרוג מבטו של איגנסיו בוודאי היה עושה את זה. "אם לא היית מבקיע שני שערים היום ילד, השנה החדשה הייתה מתחילה ברגל שמאל בשבילך." הוא פלט בשנאה וחזר לשטוף לשאר השחקנים את המוח, משאיר אותי בצד, מחייך חיוך קטן. התרגלתי לדיבור המגעיל של איגנסיו, והאמת שלא אכפת לי מה הוא אומר – הבקעתי שני שערים!!! מי המלך?

איגנסיו שטף לנו את המוח במשך ארבעים וחמש דקות, בלי הפסקה. לבסוף הוא מלמל משהו שנשמע כמו " כול הכבוד, היה משחק טוב היום. צריך לציין לשבח את סקוט." ואז הוא יצא מחדר ההלבשה בקיטורים, כהרגלו.
ברגע שהדלת נסגרה מאחוריו רובין שוב זינק על הספסל והתחיל לשיר 'מי המלך?', גורם לי לצחוק ולהסמיק שוב.
"אני ממש לשמוח בשבילך דאניאל!", אדין אמר לי כשיצאנו מהאצטדיון. היום לא נסעתי הבייתה לבד אלא חיכיתי לחבריי; פול, רון ואדיסון ישבו ביציע ועודדו אותי במשך כול המשחק, ראיתי שאדיסון אפילו לבשה צעיף אדום שחשדתי שהשאילה מפול.
ידעתי שאדיסון לא מבינה שום דבר בכדורגל והיא בכול זאת באה לתמוך בי היום.
"אדין, בלעדייך אף פעם לא הייתי מבקיע את השערים האלה! תן קצת קרדיט לעצמך!", אמרתי בזמן שנשענו על אחד הקירות האמתניים של האצטדיון, מחכים לאחרים שיצאו.
אדין בישל את כול השערים שלי היום, אני אולי הבקעתי אותם אבל אין ספק שהמלך האמיתי על המגרש היה אדין, הוא השתלב עם רובין כאילו הם שיחקו ביחד שנים, והמסירות בניהם עשו את כול המשחק.
"מה זה קאדיט?", אדין עיקן את אפו בדיוק כשהבחנתי באדיסון רצה לעברי.
"תחפש בגוגל." פלטתי לעברו של אדין ומהרתי לאדיסון, מחבק אותה חזק.
"היית כול כך מדהים שם!!!", עניה נצצו.
"תודה שבאת." חיבקתי אותה חזק והלב שלי נמחץ. איפה היא? איפה לוסי שתקפוץ עליי כהרגלה? למה אדיסון מחבקת אותי ולא היא?
"אח שלי התותח!!!", שמעתי את פול צועק ואדיסון זזה ונתנה לפול לחבק אותי ולהרים אותי באוויר, בזמן שאני מנסה להשתחרר ממנו.
"אוח פול, תניח לי כבר." מלמלתי, מרגיש את הצלעות שלי נמחצות לגמרי. פול עזב אותי עם חיוך גדול על פניו והלך להתעלל באדין בזמן שרון התקרב, "דניאל באמת היית מדהים היום! כול האוהדים צרחו את השם שלך בלי הפסקה"." הוא אמר בהתלהבות ואני חייכתי. זה שימח אותי לדעת שאני מצליח, שאוהדים מכירים אותי ואוהבים אותי, אני חי את החלום שלי!!! ועדין, בין כול השמחה, ההתלבות והחיוכים הרגשתי את הלב שלי נמחץ. מה שבאמת הייתי צריך לא היה שלי, לא הצלחתי להשיג את מה שהנפש שלי השתוקקה אליו כול כך.
כרכתי יד סביב אדיסון, מכריח את עצמי להתעסק במשהו אחר.
" איך היה המשחק? נהנת בכלל?", שאלתי את אדיסון והיא החליפה חיוכים עם רון.
"חפרתי לו במשך כול המשחק לגבי חוקים ושטויות כאלה, אבל כן נהנתי נורא. האווירה מחשמלת!", אדיסון אמרה בחיוך רחב, השיער הג'ינג'י שלה מתפזר ברוח.
חייכתי אליה, באמת זכיתי בבחורה מדהימה ואני צריך ללמוד להעריך אותה יותר. בדיוק כשנשקתי לה על ראשה שמעתי קול שהקפיא אותי במקום, עורי סמר והלב שלי דילג על פעימה.
"סקוט!", הקול של לוסי בקושי נשמע בזמן שהיא רצה לעברנו, נלחמת ברוח העיקשת.
"שכחתי לספר לך שהיא כאן." פול סינן לתוך אוזני בדיוק כשלוסי הגיעה אלינו ואני מהרתי להוריד את ידי מאדיסון.
"היי לוסי." חייכתי את החיוך הכי גדול שהצלחתי לזייף וניגשתי אליה, מחבק אותי חיבוק קצר ונושק ללחי שלה, מקווה שאף אחד לא שומע את פעימות ליבי המואצות.
"אני כול כך כול כך גאה בך!", היא אמרה וחייכה, החיוך שלה היה מדהים ומדבק, לא הצלחתי להוריד ממנה את העניים.
" זוכר שתמיד אמרתי לך שתצליח? אתה זוכר בכלל שפחדת שלא תעבור את המבחנים לאקדמיה? תראה אותך עכשיו!", היא דיברה מהר, עניה היו נעוצות בשלי ואני הרגשתי שכול גופי מתחיל לרעוד, וזה לא היה מהקור.
" היי." שמעתי את קולה של אדיסון מאחורי.
"או...אמ...", קולה העיר אותי בבת אחת, לוסי הרי לא יודעת שחזרתי לאדיסון.
"לוסי תכירי את אדיסון," ניסיתי לחייך וראיתי איך עניה של לוסי כבו בבת אחת "אדי, זאת לוסי – זוכרת שסיפרתי לך עליה?".
"אה! כן, כן! בטח שאני זוכרת!", למרבה ההפתעה אדיסון ניגשה ללוסי וחיבקה אותה, "דניאל סיפר לי עלייך המון! את ממש גיבורה בשבילי. איך את מרגישה עכשיו?".
אדיסון לא יודעת שום דבר על לוסי. סיפרתי לה רק שהיא נערה חולת סרטן ושאני עוזר לה מבחינה כלכלית. היא לא הבחינה בסערה שהשתוללה בתוכי כשלוסי החזירה לה חיוך, "אני מצויין עכשיו. נעים להכיר אותך אדיסון, גם אני שמעתי עלייך הרבה."
תהיתי אם עוד מישהו הבחין שהחיוך של לוסי היה מזוייף, היא הציצה בי ונראתה כמעט מתוסכלת. לעומתה אדיסון חייכה והמשיכה לשאול אותה עוד על הסרטן ועל איך החיים שלה נראים עכשיו, אחרי שהבריאה.
פול דחף מרפק לצלעותיי, "בוא נתחיל לזוז." הוא לחש לי, מודע לכמה המצב הזה מביך.
אך אני נותרתי קפוא במקומי, רק מאחל לכך שלוסי תביט בי שוב ותחייך אליי, תגיד לי כמה שהיא גאה בי. הלוואי שהיא פשוט הייתה מתקרבת ומנשקת אותי...
"טוב אנחנו חייבים לזוז אם אתם רוצים להגיע הביתה לפני השנה החדשה." פול אמר בקול רם ואדין ורון מלמלו שהוא צודק.
" היה נעים להכיר אותך לוסי." אדיסון אמרה לה והתרחקה מעט, כאילו נותנת לנו להיפרד.
" תודה שבאת לוסי." מלמלתי כשניגשתי לחבק אותה. ניסיתי למתוח את זמן החיבוק כמה שאפשר אך לוסי חיבקה אותי רק ביד אחת, ובידה השניה נגעה בחזה שלי, בדיוק איפה שהלב.
" אתה מאושר עכשיו?", היא לחשה שניה לפני שהיא התנתקה ממני.
" טוב לראות את כולכם!", היא אמרה לכולם, "ומזל טוב דניאל...על השערים כמובן." היא שוב חייכה חיוך לא אמין.
"את להצריך הסעה לוסיה?", אדין שאל לפתע, "מאוד קר בחוץ!".
"אני אשמח." לוסי אמרה, משאירה אותי המום וקפוא במקומי בגלל מה שהיא שאלה אותי כרגע. מה זה אמור להביע? מה זאת השאלה הטיפשית הזאת?! 'אתה מאושר עכשיו?!'
בדיוק לפני שאדין ולוסי התחילו ללכת לעבר המכונית החדשה של אדין אדיסון צעקה לעברה : "או לוסי! אולי תצטרפי אלינו היום? אנחנו נוסעים לחגוג את השנה החדשה במרכז העיר!".
אני ופול החלפנו מבטים מהירים, אלוהים, שמישהו יוציא אותי מהסיוט הזה!