Lost Angel

המלאך האבוד| פרק 24- להיות מאוהב בה.

היי אהובות! אז יש לי כמה הודעות לפני הפרק כרגיל ;)

במוצ"ש הקרוב אני טסה לשבוע, ככה שהסיפור לא יתעדכן. אבל אשתדל לעלות עוד כמה פרקים לפני שאטוס.

בנוסף אני ממש אשמח אם תציצו בסיפור השני של 'אלכסנדריה' ותביעו דעה.

מחכה לראות מלא מלא מלא תגובות! ממש מבקשת מכול מי שקורא כאן להגיב!

אוהבת המון 3>

===========================================================================

הרגשתי את העולם הקטן והפנימי שלי מזדעזע וקורס תחת רגלי. לא יכול להיות שפול הומו. פשוט לא יכול להיות.

התהלכתי בחצר החשוכה שלנו כסהרורי, יש גבול לכמות הדברים שאני יכול לספוג בבת אחת.
לגמרי שכחתי מהמשחק היום, או מהעובדה שזה ערב חג המולד וכול החברים שלי יושבים בפנים ואני מתהלך לבד, כרגיל.
איך יכול להיות שלא שמתי לב? איך יכולתי לגור עם בן אדם במשך שש שנים ולא להבחין בזה?
בעצם פול הוא לא סתם אדם שגר איתי. הוא אח שלי, הנפש התאומה שלי והחבר הכי טוב שלי. הוא יודע שמשהו לא בסדר אצלי לפניי, הוא קורא אותי כמו ספר, הוא יודע את כול סודותיי הכמוסים. הוא יודע הכול עליי ואני יודע הכול עליו.
אני יודע שהוא ישן עם מנורת לילה עד גיל שש עשרה.
אני יודע שהוא נכשל במבחן מסכם בפיזיקה שנה שעברה וניסה לשחד את המורה בכסף כדי שזה לא יפגע לו בממוצע, וכמעט סולק מבית הספר בגלל זה.
אני יודע על קסנדרה בלייק, הבחורה השחומה שלמדה איתנו הבעה בכיתה ט', היא ופול הכינו עבודה ביחד ופול היה דלוק עליה במשך חצי שנה אך התבייש להגיד לה את זה.
אני יודע שהוא אלרגי לקוקוס.
אני יודע שהוא נכשל בשבעה טסטים לפני שהוציא רישיון.
ואני יודע מתי הוא בוכה בלילות בגלל שאמא שלו עזבה אותו.
אני יודע הכול... אבל את הפרט הכי חשוב שהייתי צריך לדעת פול לא סיפר לי.
המילים שלו לא יצאו לי מהראש ' לא ידעתי איך לספר לך כי ידעתי איך תגיב...', איך אני אגיב? כמו שהגבתי עכשיו?
חשבתי על האפשרות בה פול היה מספר לי את זה לבד, כשאין עוד שולחן מלא אנשים ברקע. איך הייתי מגיב? הייתי בוודאי צורח עליו שהוא הומו מסריח.
כול הפעמיים שישנתי איתו באותה מיטה, שלבשנו אותם בגדים, שהוא ראה אותי עירום...אלוהים, איך הוא יכול להימשך לבנים?! איך דבר כזה קורה בכלל?
ואיך לעזעזל לוסי ואדין הבחינו בזה ואני לא? איך הם הבחינו שבין פול ורון יש משהו מעבר?
כול הפיסות התחברו בראשי, הפעמים שרון היה מגיע סתם כך ויושב עם פול לראות טלווזיה, הפעם ההיא שהוא בא בשש בבוקר כדי "להכין עבודה", הפעם ההיא שפול הסמיק כי קראתי לו קוקסינל בצחוק.
והוא באמת כזה...
" סקוט?"
"לוסי בבקשה, בבקשה תלכי מכאן." אפילו לא הסתובבתי לעברה. לא רציתי לראות אף אחד, רק לעכל את הבשורה שהבן אדם הכי קרוב אלי בעולם כולו הוא לא מי שחשבתי שהוא.
"פול שבור...הוא צריך אותך." ידה הקטנה של לוסי נגעה בי וההשפעה שלה הייתה מידית; התרכחתי בבת אחת.
"איך אני אמור להסתכל עליו?", הסתובבתי לעברה והסתכלתי על פניה, ראיתי את הדאגה שלה.
"הוא בסך הכול נמשך לבנים. הוא עדין אותו פול, הוא עדין החבר הכי טוב שלך, עדין אח שלך. רק במקום שתיהיה לו חברה יש לו חבר."  לוסי עדין החזיקה את ידי.
"אז למה אני מרגיש כאילו הוא מת?", לחשתי והיא מיהרה לחבק אותי, מצמידה את גופה לגופי.
"אני יודעת שזה לא המצב האידיאלי...ואולי הוא היה צריך לספר לך לפני. אבל זה מה שיש, אני בטוחה שלא תפנה לו עורף עכשיו...הוא פשוט שונה מימך זה הכול."
" אני מרגיש שאני לא מכיר אותו לוסי." לחשתי לתוך שערה שהדיף ריח של וניל.
"זה כמו שתתרחק ממני בגלל שאני חולת סרטן. גם אני שונה, יש לי מחלה שלאט לאט הורגת אותי...נולדתי שונה מימך. ככה בדיוק פול, רק שלא אין מחלה שהורגת אותו, הוא חי ובריא! הוא רק צריך אותך כדי להיות מאושר."
ידעתי שהיא צודקת, ידעתי שכול מילה שהיא מוציאה מפיה היא נכונה ושככה אני צריך לפעול; להכנס עכשיו הביתה, לחבק את פול ולהגיד לו שהוא עדין אח שלי ושאני אתמוך בו בכול מצב.
אבל לא הצלחתי לעשות את זה.
"בואי איתי." רציתי לקחת את לוסי ולהתרחק מהבית כמה שיותר מהר.
"סקוט, לאן ? קפוא בחוץ והבנים מחכים לנו בפנים-"
" אז אני אלך לבד. אני מצטער לוסי אני לא יכול להיכנס בחזרה." התרחקתי ממנה והשפלתי את מבטי.
בדיוק כשהתחלתי להתרחק לכיוון היציאה מהאחוזה שלנו לוסי השיגה אותי, "חכה, חכה לי. אני רק אכנס בחזרה לקחת מעיל ואני באה איתך לאן שתרצה. רק חכה לי." היא נגעה קלות בכף ידי ואז רצה בחזרה לבית.