הייי, אני יודעת שאף אחד עדין לא קורא כאן, אבל אם בכול יש מישהו שכן...אשמח מאוד אם תראו נוכחות ותגיבו :)
———————————————————————————————————————————————-
במשך השבועיים הבאים כול מה שעשיתי היה להתאמן, להתאמן ועוד פעם להתאמן. הייתי הולך לבית הספר רק כי הייתי חייב; לרוע מזלי אנדרו עדין עקב אחרי הלימודים שלי. אבל הפסקתי לבוא לאימונים בבית הספר והעדפתי להתאמן בבית, במגרש שלנו, לבד. לא אמרתי את זה לאף אחד אך בפעם הראשונה בחיי פחדתי שאני לא מספיק טוב בשביל משהו שרציתי. השקעתי את כול כולי באימונים היום יומיים, וציוותי על כל מי שהכרתי לעזור לי.
התאמנתי על השליטה בכדור, על בעיטות עונשין, על אחד מול אחד, על ריצות ממושכות . הייתי מסיים כול יום באימון ארוך מהרגיל וחוזר לחדר מותש. פול סיגל לעצמו מבט חדש בכל פעם שהביט בי "אולי די? כמה אפשר להתאמן?", הוא שאל את אותה שאלה כמעט כול יום, והוסיף לזה את המבט החדש מלא הרחמים שלו.
אבל פול לא הבין אותי. אף אחד לא הבין שסוף סוף קיבלתי את הזדמנות חיי, קיבלתי את ההזמנה למיוני האקדמיה שכ"כ רציתי. אסור היה לי להיכשל, פחדתי אפילו לחשוב על כך שלא אעבור, שלא אתקבל. לא פעם במשך השבועיים האחרונים עלתה בראשי התמונה של אנדרו, צוחק בלגלוג על כך שלא התקבלתי, אומר לי שאני אפס, שאף פעם לא אהיה כמוהו.
אך בין כול שיעורי הבית והאימונים היום- יומיים לא הצלחתי לשכוח את אחותה של מל שהעלבתי באותו יום לפני שבועיים. פניה תמיד היו עולים בראשי, כך סתם באמצע היום. מרירות הייתה מזדחלת במורד גרוני, אמא שלי בוודאי הייתה מתביישת בי. אף פעם לא התחרטתי על משהו כמו על המקרה הזה.
"נו...אתה בועט או שאני אעמוד פה עוד הרבה?", פול נזף בי. היה זה אחר הצריים של יום רביעי, השמש הסתתרה מאחורי עננים כבדים; ידעתי שירד גשם,שוב. נערתי את ראשי וניסיתי לפזר את המחשבות, אחותה של מל לא הפסיקה להציק לי באתו יום. ניסיתי להתרכז בכדור, תפסתי מרחק של כמה צעדים ואז בריצה התקרבתי ובעטתי בו, הכדור עף ונכנס לשער כמה סנטימטרים מתחת לקורה. פול לא זז ממקומו.
"פול! אתה אמור לנסות לעצור את זה. אתה שוער או מה?".
אפילו מרחוק יכולתי לראות שהוא מגלגל עניים, "היית רוצה, זאת הייתה חתיכת בעיטה!", הוא אמר כשהתקרב אלי.
התאמנו כבר קרוב לשלוש שעות וידעתי שפול חייב לסיים עוד מעט, יש לו משמרת ערב היום.
"דן...אני חייב ללכת", הוא אמר כשנעצר לידי ואני נאנחתי והינהנתי.
"רוצה לבוא לאכול איתי משהו?", פול שאל ואני משכתי בכתפיי, מחשב בראשי עוד כמה שעות נשארו לי להתאמן היום. ניכנסנו הבייתה. ידעתי שאנדרו נמצא, אבל ידעתי שלא אתקל בו -מאז הריב שהיה בנינו לא ראיתי אותו בכלל, בטח הסתגר בקומה שלו או בסלון בקצה המיזרחי של הבית.
YOU ARE READING
Lost Angel
Romansהמלאך האבוד : הסיפור מגלגל את חייו של דניאל סקוט, נער בריטי שחולם להיות כדורגלן מקצועי כמו אביו.
