Lost Angel

המלאך האבוד| פרק 34- תן לנו זמן.

עוד שני פרקים והסיפור מסתיים!

מקווה לראות תגובות של כול החבר'ה שקוראים כאן, אשמח לשמוע מה דעתכם על הסיפור כולו, ובכללי אם אהבתם אותו.

וכמובן, אם אהבתם את הפרק -תדרגו!

אוהבת מלא מלא!

ותודה על כול התמיכה :)

=============================================================================

אנדרו סקוט. הבן אדם ששנאתי יותר מכול בן אדם חי אחר, והקטע המצחיק הוא שזה אבא שלי.

אחרי שאמא שלי נפטרה, הסתגרתי בחדר שלי במשך חודש. לא רציתי לראות אף אחד, לא הלכתי לבית הספר. בקושי נגעתי באוכל שרוזי הייתה מביאה לי ; גם אם הארוחה כללה רק ממתקים ושוקולד. הייתי ילד קטן ומתוסכל שכועס על כול העולם, ובעיקר על אמא שלו שפשוט החליטה להרים ידיים ולא להילחם כדי להישאר בחיים.
אנדרו, שבעצמו היה אז ילד מגודל, טיפש ומפוחד אפילו לא חשב עליי באותם ימים. הוא לא ניסה להתקרב לחדר שלי ולדבר איתי. למעשה בפעם הבאה שראיתי אותו אחרי ההלוויה של אמא שלי הייתה כשחודש וחצי אחרי, כשאמא של פול ברחה מהבית, ופול כמעט הועבר לבית יתומים. אנדרו התייצב בבית המשפט ולקח משמרת על פול, דיבר איתו ושיחק איתו אצלנו בבית, מתעלם מקיומי לגמרי. הייתי כמו אוויר בשבילי, כמו זר מוחלט שנכנס אליו הביתה שלא נעים לו לגרש.
פול היה הדבר הכי קרוב לבן שאנדרו ידע. הם היו מכינים שיעורי בית ביחד, יוצאים לטיולי שטח ודייג. אנדרו היה הולך לאספות ההורים של פול בבית הספר ואני הייתי הולך עם רוזי.
היה לי קל לגדול ולפתח שנאה כלפי האיש הזה שבכול כוחו ניסה לדחוף אותי מחוץ לחייו, אך תמיד תהיתי למה זה הגיע לי; הרי הייתי רק ילד בן שלוש עשרה, אבוד ולגמרי לבד בעולם. מה גרם לאבא שלי לשנוא אותי כול כך?
מל ואדין הלכו לפני כשעה, ברגע שראו שלוסי מתחילה להירדם. ניקיתי את כול השאריות אחריהם ולאחר מכן כיביתי את האור וזחלתי לצידה של לוסי, עוטף אתה בזרועותיי.
הייתי בטוח שהיא נרדמה כבר מזמן והלחישה שלה הקפיצה אותי קלות: " אני מפחדת."
תחילה לא חשבתי ששמעתי נכון, אבל אז לוסי הסתובבה לעברי וראיתי את הפחד בעניה.
"ממה, לו?" ליטפתי את פניה.
"אני לא יודעת. פשוט...הניתוח הזה מלחיץ אותי." היא נאנחה והיד שלה חפרה מתחת לחולצתי, מלטפת את עורי החשוף.
נשקתי למצחה "אין לה ממה. עברת ניתוחים רציניים יותר! הם רק יוציאו את הגידול מהקיבה-"
"ואם אני אדמם למוות?" עכשיו באמת ראיתי לנגד עניי ילדה מפוחדת ולא את לוסי שלי, שבדרך כלל לא מנידה עפעף כשמדובר בתהליכים רפואים.
"למה שזה יקרה?" העלתי על פניי את החיוך הכי משכנע שלי. " את הולכת לעבור את זה כמו גדולה, ואחר כך אנחנו נעבור ללוקמיה וננצח גם אותה, שמעת?" ניסיתי לעודד אותה כמה שיכולתי, בזמן שבתוך תוכי הפחד כרסם בי.
לוסי הנהנה ואז קברה את פניה בחזי. אני המשכתי ללטף את ראשה ולחשוב על מה יהיה הלאה, האם ככה החיים של שנינו יראו? נישן מכורבלים ביחד במיטת בית חולים בין ניתוח אחד לאחר?
"אתה יודע שהלוקמיה תנצח בסוף, נכון?" הקול שלה היה כול כך שקט, כאילו היא דיברה לעצמה.
"לוסי דיי-"
"שנינו יודעים את זה דניאל, בבקשה אל תכחיש." נאנחתי בקול, מהדק את האחיזה בה. לא היה לי טעם להתכווח איתה, אבל לא יכולתי לסבול את העובדה שהיא כבר בדרך להרים ידיים. היא הבטיחה לי שתילחם. היא חייבת לי לפחות את זה.
" את תנצחי בסופו של דבר לוסי. אני לא אצליח לגדל את הילדים לבד," מלמלתי לעברה והיא הרימה את מבטה בבת אחת.
"ילדים?" היא שאלה בבלבול.
" הילדים שיהיו לנו. את לא מצפה ממני שאגדל אותם לבד, נכון?" חיוך ענק הופיע על פניה והיא התחילה לצחוק, סוחפת אותי ביחד איתה.
"אתה לא נורמלי דניאל," היא מחתה דמעות של צחוק מעניה.
"אני אוהב אותך." עניתי לה בפשטות והיא נישקה אותי.
"גם אני אוהבת אותך. יותר מאת החיים עצמם."