התו של המוזיקה

פרק 2

נ.מ קול
 
אני יושב בדשא ומנסה לכתוב מילים לשיר החדש שלנו.
"היי קולי קול התגעגעת אליי?" שמעתי את אמה , הברונטית מכיתה יב שעכשיו אנחנו יזיזים.
היא התקרבה אליי בצעדים קלים כמו של חתולה אבל תאמינו לי היא ממש לא חמודה.
"לא ממש" אמרתי באדישות.
"למה ככה? חשבתי לפנק אותך היום" היא זייפה עצב.
"אני עסוק עם הלהקה היום" זה שקר אין לי שום דבר לעשות היום.
"אז אני אצפה בחזרה שלכם" היא פשוט לא יודעת לקבל לא.
"את לא יכולה.... אני וניק עובדים על שיר חדש ואנחנו לא רוצים הפרעות מיותרות"
"אה אוקיי..... אז מחר?" היא שאלה בציפייה
"מחר אימא שלי חוגגת יום הולדת" זה באמת לא שקר, מחר אימא שלי חוגגת 34 ואבא כנראה לא יהיה בבית, שוב.
אנחנו אמורים ללכת מחר למסעדה איטלקית בשם 'Speranza' , שלפי המבקרים השפית הראשית היא בטופ פייב של השפים הכי טובים באמריקה בתחום האיטלקי.
"מתי אתה פנוי?"
"אני לא ממש יודע..... אולי רק עוד כמה ימים"
"תעדכן אותי" הפריחה נשיקה באוויר והלכה.
 
ראיתי שניק מתקרב.
 
"מקרה קשה?" ניק שאל והדליק סיגריה.
"כן , אני במחסום כתיבה שוב"
אני שונא מחסומי כתיבה , זאת אחד השנאות הכי גדולות שלי בחיים , אחרי לימודים (בעיקר מתמטיקה) .
"עוד פעם? עדיין לא עבר לך המחסום מלפני שבוע?"
"זה אותו המחסום" אמרתי ודפקתי את הראש במחברת.
"תירגע ותרגיע את עצמך"
"אתה לא עוזר יחתיכת מטומטם" התפרצתי עליו.
"זה לא יעזור שתקבל התקף חרדה כאן , אין לך שום כדורים בבית הספר שהם לא סמים?"
"לא" עניתי בפשטות.
"קול מה אני יעשה איתך?"
"כלום תן לי להתמודד עם זה לבדי"
"זה שוב הוא?"
"אלא מה? הבן זונה הזה לא עוזב אותי"
הוא הוציא מהתיק שלו קוראסון וחצה לחצי, לקחתי את החצי שלי ואכלתי.
"בון אפטיט אימבציל" הוא צחק מהבדיחה.
"אל תדבר אליי במבטא צרפתי ניקולס , אל תשוויץ בזה שאימא שלך צרפתייה" אמרתי שכמה חתיכות של קוראסון נחתו לו על הפנים.
"איכ ימגעיל" צחק וניגב את הפנים שלו.
 
"מי זאת?" ניק הסתכל על מישהי עם שיער חום , 1.70 גובה וקימורים מושלמים שהקרדיגן שלה משטשט.
"זאת אביגייל סמית' , אנחנו לומדים ביחד בשיעורי ספרות, היא התלמידה האהובה על כל המורים ותמיד מקבלת מאה , למה אתה שואל?"
"אתה ראית איך היא נראית? אם לא היית אומר לי הייתי חושב שהיא קפטן המעודדות"
"זה לא הסטייל שלה , היא שקטה כזו, מופנמת. אין סיכוי שאתה תראה אותה בתור מעודדת".
"מה שתגיד" הוא זרק את בדיל הסיגריה והלך לכיוון השיעור הבא שלו.
המבט שלי נשאר על אביגייל סמית', היא סוחבת חמישה ספרים עצומים בעובי.
ניק לא אמר סתם, אם היא לא הייתה ביישנית היא הייתה יכולה להיות קפטן המעודדות,  היא פשוט מהממת ובדיוק הסגנון שלי בנשים.
 
הצלצול השני תקע את מחשבותיי על אביגייל סמית' והלכתי באיטיות לשיעור.
בדרך לכיתה שמעתי כמה בריונים מתנחלים לילד שקטן מהם .
"עזבו אותו!" צרחתי.
רצתי אליו ולחשתי באוזן ללכת לכיתה שלו. הוא תפס את הרגליים שלו ודפק ריצה כל כך חזקה שאני חושב שהרצפה התחילה לבעור.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" שאל אותי אחד הבריונים.
"מה אתם חושבים שאתם עושים? ככה מתנחלים לילד שקטן ממכם? אין לכם בושה?" גערתי בהם את כל העצבים שהיו לי.
"אתה לא תחלק לי פקודות יחתיכת נרקומן מסריח מסיגריות" אמר בריון מספר שתיים.
"שתי דברים. דבר ראשון אני פיכח לגמרי,  דבר שני אתה באמת רוצה אגרוף לפנים?"
 
לא נתתי לו זמן להגיב ונתתי לו אגרוף שהעיף אותו אחורה.
הלכתי משם שחברים שלו מנסים לעזור לו להפסיק את הדימום, מוזר שהם לא באו להחזיר לי. פרקי האצבעות שלי מדממות מהאגרוף,  פאק זה כאב.
 
יופי קול , מטומטם אחד איך לעזאזל תנגן עכשיו? עד שזה יעבור ייקחו כמה ימים ואין לך זמן לזה  .