התו של המוזיקה

פרק 12

נ.מ אביגייל
 
אבא הודיע לנו בבוקר שסבא נמצא בבית חולים אחרי תאונה קשה , אני מקווה שהוא יתעורר מהניתוח.
 
שלחתי לקול את הכתובת של בית הנופש, אני לא רוצה שהוא יראה ישר את הבית האמיתי שלי ויחשוב שאני סנובית ומפונקת, כי אני לא. למרות שהמשפחה שלי היא בין העשירות בעיר , אני לא נותנת לכסף ולעושר להכתיב את מסלול החיים שלי .
 
נסעתי מההוצאה לכיוון בית הנופש. אני ממש מתרגשת לקראת הספר.
אני מקווה שבעוד חודשיים כזה נסיים את כל התיקונים ונתחיל להוציא אותו לאור.
 
בסביבות חמישה לשש הוא הגיע.
"היי אביגייל , יש לך בית יפה"
זה סוג של הבית שלי.
"תודה , הוא של סבא שלי"
אמרתי בעצב.
"קרה משהו?" הוא שאל בדאגה
"לא, פשוט סבא שלי בבי...לא משנה"
"אוקיי"
 
הגיע הזמן לשנות נושא.
"הדפסתי את כל האיפיון דמויות"
אמרתי והוצאתי מהתיק את הסיכומים שלי מתי שכתבתי את הספר עם קצת שכתובים .
"את מהירה ממש , מתי הספקת?" הוא אמר בהלם.
"סתם שיעמם לי אז כתבתי" אומרת ומנסה להסתיר את השקר.
"אתה רעב?"
"כן תודה"
כאות תמיכה למה שאמרתי הבטן שלו התחילה לקרקר.
"מה אתה רוצה לאכול?"
"לא יודע , מה יש?"
"אני יכולה להכין לנו פסטה אם באלך"
"אוקיי"
אחרי שהכנתי פסטה ואכלנו התחלנו להכין את העבודה.
 
"מה שלום אית'ן?"
"אית'ן אח שלי? מתי פגשת אותו?"
"כמה בריונים התנכלו אליו"
שיט הוא ראה את זה?
מה עוד הוא ראה?
"ה...הוא בסדר.." שקרנית אביגייל, הוא האחרון שיהיה בסדר
 
"את יודעת , זה נחמד" קול אמר ותקע את המחשבות שלי.
"מה נחמד?" שאלתי בתמימות.
רק שלא יגיד אני, בבקשה
"את נחמדה"
נו באמת , גורל מטומטם אני שונאת אותך.
"תודה? אני חושבת?"
"את באמת מאוד נחמדה , אני לא אומר את זה סתם"
הוא התקרב אליי והפיות שלנו היו כלכך קרובים שהרגשתי אל הנשימות של קול עליי ובדיוק שהוא עמד לנשק אותי קיבלתי הודעה מאבא, פתחתי את הטלפון ומהר התנתקתי מהכמעט הנשיקה שהייתה לנו.
 
אבא: סבא התעורר מהניתוח , והוא רוצה להגיד לך שלום
אביגייל: אני בדרך
 
"אני חייבת ללכת נתראה ביום אחר ביי קול" אמרתי בריצה וכולי מסמיקה ממבוכה ממקודם
ויצאתי לכיוון האוטו .
הפעלתי את המצבר אבל חוץ מחריקות לא שמעתי כלום , פאק המנוע התקלקל.
לעזאזל זה לא קורה לי עכשיו כוסאמק .
"את צריכה עזרה אביגייל? קרה משהו לאוטו שלך?"
"כן... המצבר התקלקל ואני צריכה להגיע לבית חולים , והאוטובוס הבא יבוא רק בעוד שעה וחצי"
"את רוצה שאני אסיע אותך?"
"אין לך עיסוקים של הלהקה או משהו? הכל בסדר אני אמצא דרך להגיע"
"הכל בסדר, אין לי היום עיסוקים של הלהקה"
"אוקיי...אתה יכול להסיע אותי לבית חולים?"
"כן"
 
אחרי רבע שעה של נסיעה הגענו לבית החולים ועצרתי לשאול בקבלה איפה סבא שלי.
"היי איך אפשר לעזור?" שאל הפקידה וגללה במחשב .
"אני מחפשת את החדר של מישטל סמית' , אני הנכדה שלו, אביגייל סמית'."
"ברור מיס סמית' , הוא בחדר מספר 12C בקומה שלישית עד הסוף במסדרון . אתה גם נכנס איתה?" היא הרימה את מבטה מהמחשב והסתכלה על קול, העיניים שלה נפלו.
"לא...אני רק מלווה" אמר באדישות
"כ...כמובן" גימגמה
 
קול ליווה אותי עד לכניסה של המשפחה בלבד .
"סבא שלך הוא מישטל סמית'? ה- מיטשל סמית'?" שאל בהתלהבות רבה.
"אתה מכיר אותו?" שאלתי בחוסר הבנה , הוא מכיר את המוזיקה של סבא שלי?
"מכיר אותו? אני המעריץ הכי גדול שלו . אני באתי לכל ההופעות שלו!" חייך כמו ילד קטן .
סבא שלי היה אחד המוזיקאים הכי גדולים בעולם בשנות השבעים , שמונים ותשעים. הוא שר עם כל כך הרבה להקות שאני אוהבת , כגון קווין ,בון ג'ובי , אבבא.
"מגניב! אני יכולה לבקש ממנו שתצלמו אם אתה רוצה" אמרתי וכנות אמיתית התגנבה לקול שלי .
"אני כל כך אשמח אביגייל תודה רבה!!!" אמר וחיבק אותי כל כך חזק שנחסמו לי הריאות .
 
נכנסתי לחדר של סבא והסתכלתי עליו, הוא נראה חבול ופגוע.
"היי אביגייל בואי תשבי לידי" אמר בקול צרוד ומחרחר.
אוי סבא .
"איך זה קרה סבא?" שאלתי בדאגה וחיבקתי אותו.
"תאונה צידית" שיפשף את הראש .
"אני כל כך שמחה שאתה בסדר"
"מה שלומך? מה שלום המוזיקה שלך?"
אה כן, חוץ מהיותי סופרת ,מדענית , אופה , ציירת אני גם זמרת יוצרת וכתבתי כמה שירים , יותר נכון 3 אלבומים
"השירים בסדר, כתבתי אלבום שלם והלחנתי , רוצה לשמוע?"
"כמובן"
היתרון בסבא מוזיקאי זה שמאז שהייתי קטנה הוא עזר לי לשיר .
התחלתי לשיר את מה שכתבתי , שיר עצוב קצת
 
"במראה מסתכלת , על נפשי הפגועה ונשברת לרסיסים .
 
לילה אחד נעלמת , אתה לא חזרת .
לא אמרת שלום . אני לבד פתאום
 
איך אתה אותי עזבת? הלכת שיחררת אותי שכחת"
 
"זה מדבר על מיכאל אם לא הבנת" הדמעות התחילו לנזול.
"את לא אשמה במה שקרה לו" חיזק את החיבוק.
מיכאל היה אחי הגדול , מתי שקייסי ואית'ן היו רק בני שלוש הוא היה בקולנוע והמקום התפוצץ בגלל מלחמה בין שני משפחות פשע .הוא לא שרד. אולי לא הייתי בקולנוע באותו יום אבל אני שכנעתי אותו לצאת עם חברים לשם , אם הוא היה יותר מתעקש להישאר בבית אולי הוא עדיין היה חי. לא משנה מה, כל החיים שלי אני ארגיש אשמה על זה.