נ.מ אביגייל
אני שוכבת על החזה של קול ומציירת עיגולים דמיוניים עליו.
עשינו פעם ראשונה סקס ,וואו. זה היה פשוט מדהים.
קול נרדם ואני טרודה במחשבות, מחר מציינים 7 שנים למוות של מיכאל , כל שנה רגשות האשמה אוכלים אותי מחדש , אם לא הייתי אומרת לו ללכת לקולנוע הזה הוא לא היה מת, אף אחד מהחברים שלו לא היה מת.
הלוואי שהייתי ישנה כמו קול, אבל ביום הזה כל המחשבות שלי מתרוצצות להן ואין מנוח לחרטה העצמית שלי, גם אם ההורים שלי לא אומרים כלום אני יודעת שבפנים הם כועסים עליי. אני בסופו של דבר אשמה במות בנם הבכור, גם אם לא פיזית.
הוא מרגיש כאן בטוח, רוב הימים הוא ישן אצלי, ההורים שלי מקבלים אותו באהבה. מסתבר שאית'ן וקונור אחיו הקטן של קול החברים הכי טובים מאז הגן.
"את עצובה" קול אמר, קבע עובדה.
קולו צרוד מהשינה שהרגע התעורר ממנה , שיערו סתור.
עכשיו השעה חמש בבוקר וכל הלילה לא הצלחתי לעצום עיניים בגלל רגשות האשמה , מה שקורה כל שנה.
"היי אביגייל למה את בוכה?"
רק שהוא אמר שבכיתי הרגשתי רטיבות חמה על לחיי.
"ס….סתם…קשה לי ביום הזה…" גמגמתי וכולי דמעות.
"למה? מה קרה ביום הזה?"
"א…אח שלי נהרג בגלל פיצוץ בקולנוע בגלל מלחמה של שתי משפחות פשע לפני שבע שנים….ואני אמרתי לו ללכת עם חברים שלו….אני אשמה"
"את האחרונה שצריכה להיות אשמה אביגייל.
האשמים היחידים הם המשפחות פשע שפוצצו
את המקום בגלל המלחמות שלהם. אף אחד לא ידע שזה יקרה ורצית רק לשמח אותו".
אמר התייפחתי לתוך חולצתו.
הוא נתן לי לבכות ולפרוק הכל, ממש כמו הפעם הזאת בשירותים.
באותו יום לא התחשק לי לבוא לבית הספר וקול נשאר איתי, לבדנו בבית.
כדי להפיג את השעמום והעצב הלכנו לכיוון המרכז המסחרי, כדי לקנות חומרי יצירה. אנחנו מכינים עששיות . בזכות קול אני פחות מתרכזת בעובדה שמיכאל נהרג לפני שבע שנים אבל לא מתעלמת .
לעשות אומנות זה מרגיע.
נכנסנו לחנות 'טרגו' והלכתי למחלקת היצירה ולקחתי דפי צלופן צבעוניים ודבק פלסטי לבן רגיל, הכי פשוט שיש.
באותו זמן קול הלך לקנות לנו בדאנקן דונאטס קפה ודונאסט כמובן.
הוא לקח קפוצינו אני אייס קופי.
אחרי שמצאתי את החומרים במחלקת היצירה הלכתי קצת עד למחלקת כלי בית ועבודה ולקחתי פלייר* וחוט ברזל בעובי של 5 מילימטר.
מספריים יש לי בבית וזה לא כזה קשה לחתוך חוט ברזל.
לבסוף לפני הקופה הלכתי לכלי מטבח ובחרתי שתי צנצנות שנראו לי הכי מתאימות.
עמדתי בתור חמש דקות עד שהגיע תורי והנחתי את כל המוצרים על המסוע וחיכיתי שהקופאית תעביר ותתן לי לשלם.
"זה יעלה בסך הכל 25$ , מזומן או אשראי?" היא שאלה והאיפור הכבד וריח הסיגריות והאלכוהול בלט בכל נשימה שעשתה.
"אשראי " הגבתי והצמדתי את הכרטיס לקופת האשראי והקשתי את הקוד הסודי שלי
2782006, תאריך הלידה שלי.
לקחתי את השקית עם הדברים והלכתי לכיוון דאנקן דונאטס.
אחרי שאכלנו חזרנו לבית שלי ופרסתי את המוצרים שקניתי לעששיות על השולחן .
אחרי שכל אחד בחר צנצנת גזרנו את דפי הצלופן לצורות מוזרות. אני מנסה לעשות כמו חלון ויאטרז' בעוד שקול עושה משהו לא מובן.
"עכשיו אתה צריך למרוח שכבה מאוד דקה של דבק על הצנצנת ולשים את הצורה שעשית ואז עוד שכבה של דבק" הסברתי לו. הראתי איך אני עושה את זה והוא עשה כמוני.
"זה ממש מגניב"
"אני יודעת"
מרחתי על היד שלי שכבה דקה של הדבק וחיכיתי שהוא יתייבש.
"רוצה לראות משהו מגניב קול? שהדבק יתייבש אז מקלפים אותו ואז כאילו העור מתקלף, עשיתי את זה מלא שהייתי קטנה או לתחפושות בהלוואין"
"מגניב" הוא מרח גם וחיכה עד שהדבק יתייבש.
בזמן הזה דיברנו וצחקנו , עברו עשר דקות והדבק התייבש וכבר לא רואים אותו.
"תתחיל לקלף"
"מתחיל" הוא התחיל לקלף וצחק כמו ילד קטן, זאת באמת חוויה מצחיקה.
YOU ARE READING
התו של המוזיקה
Romanceקול ראון תמיד לא היה "הילד הטוב" הוא הסולן ונגן הגיטרה של להקת 'מסוממים', אליל הבנות והילד הרע של התיכון . משתכר מאלכוהול כל סוף שבוע, מסניף סמים ומכור לסקס. היא נחשבת "ילדה טובה". תמיד מצליחה בלימודים. היא לא מקובלת אבל כן בסדר עם כולם. אבל בשעות...
