הזוג המלכותי שלי

ויתור

נ.מ יוליה

אני כבר שבועיים פה באישפוז, סופי אמורה לבקר אותי היום, אבל אני לא מצפה שריף יבוא. הוא לא בא מהפעם האחרונה עם האוכל ואם לומר את האמת המצב טיפה החמיר, אני לא אוכלת כלום... הכל מכניסים לי לגוף בכל מיני דרכים.

אני רוצה לצאת מזה, אבל זה מרגיש שכל בנאדם שיש פה וויתר עליי... אם זה האחות, אבא,

כולם.

לפעמים אני אפילו חושבת שאני ויתרתי על עצמי אבל אסור לי, אם אני אוותר על עצמי אני בחיים לא אוכל להגשים את החלומות שלי, אני אהיה תקועה פה עד סוף חיי וזה ממש לא החיים שאני מתכננת לעצמי. אני רוצה להיות אדריכלית מוצלחת והאמא הכי טובה בעולם וזה הסיבות שאני אצא מפה, כבר לא אכפת לי מאנשים אחרים, אני יודעת שאני אומרת שאני לא אוותר אבל יש את הרגעים האלה ביום שאני מרגישה שאין לי כוח כבר, אני מרגישה שאני צריכה את המישהו הזה שיאמין לי ויאמין שאני יכולה לעשות את זה ולא יעשה לי פרצופים שאני אומרת לו שלא אכלתי ושלא יעשה לי שיחות של למה המצב הזה לא בריא כי אני יודעת שזה לא טוב.

אני מודעת לזה.

אין לי כוח כבר לחרא הזה שלא מפסיקים להפחיד אותי על זה, אני יודעת שהחלום שלי להיות אמא ממש תלוי במצב שאני נמצאת בו אבל לפעמים אני חושבת איך אני יכולה להיות אמא כשאני ככה? איך אני יכולה לשדר ביטחון לילדים שלי, כשאני לא בטוחה בעצמי... אין לי כוחות כבר להילחם בעצמי.

אני מרגישה נטושה, בודדה, כאילו לא משנה מה אני עושה אני נשארת לבד...

בסופו של דבר כולם עוזבים, אם זה במוות או בחיים, זה המשפט שתקוע לי בראש מאז שאמא שלי נפטרה, אני יודעת שהיא לא בחרה בזה ואני לא מאשימה אותה ולא כועסת עליה לרגע. אני הכי מעריכה אותה בעולם, שלמרות הכל היא נלחמה עליי, אני יודעת שאני הייתי הכי חשובה לה בעולם וגם לאבא שלי אני חשובה מאוד אבל לפעמים אני לא מבינה אותו. אם אתה כל כך אוהב אותי למה שתתנהג ככה?
למה שתעזוב אותי פה לבד? למה שתלך לעבודה כל יום כשאני פה לבד? אין לנו מספיק כסף כבר? אוליי הוא מפחד לאבד אותי?

זה לא הגיוני לי... כאילו בטח שהוא מפחד לאבד אותי, אני הבת שלו, אני מנסה לחשוב תמיד על הצד החיובי בעניין אבל יש צד אחד שאני לא יכולה לחשוב עליו חיובי. וזה ריף.

בתחילת האישפוז שלי הוא היה פה כל יום, עבר כבר שבוע מאז הפעם האחרונה שהוא היה פה ואני יודעת שאני צריכה להגיד תודה שהוא בכלל בא אבל הוא פשוט נעלם. הוא לא בא, לא שולח הודעות ולא מתקשר, מה אני אמורה לחשוב? איך אני אמורה להתנהג? כאילו באמת שאני מעריכה אותו על מה שהוא עשה עבורי אבל מה עכשיו? לאן מתקדמים?
המחשבות האלה מעסיקות אותי כל היום
ואין לי כוח כבר, אני כל היום חושבת על זה, שטכנית אין לי מה לעשות עם זה, זה לא בשליטתי, אני כל היום מנסה להפסיק לחשוב עליו ואז אני חושבת על זה שאני מנסה להפסיק לחשוב עליו.