הזוג המלכותי שלי

להיפתח

נ.מ ריף:

"בטח נסיכה, מה תרצי לדעת?" חייכתי אליה.

אני לא אשקר, נלחצתי להפתח אליה כמו שנלחצתי להפתח לכל אדם אחר.
אני מאוד אוהב אותה, אני אוהב את הכנות שלה ואת התמימות שיש בה למרות כל מה שהיא עברה, אני אוהב את האופטימיות שיש בה, זה מחזיק אותה. הרבה אנשים לא היו חושבים שהיא בנאדם אופטימי אבל זה שהיא פה אחרי הכל מעיד שהאופטימיות הזאת קיימת.

אבל אני כבר לא אופטימי, אני כבר לא תמים.

אני יודע איזה אנשים קיימים בעולם, אני יודע איזה כאב העולם הזה יכול ליצור, אני יודע מה קורה אם אתה נחשף לבנאדם הלא נכון, אני יודע מה קורה אם אתה מוריד את החומות מהר מידי ואני חושב שהמודעות הזאת הרסה אותי מבפנים.

"רציתי לשאול הרבה זמן..." יוליה התחילה לומר והעירה אותי ממחשבותי "למה אתם גרים אצל דודה שלכם?" היא שאלה בזהירות ובדקה את השטח, "אתה לא חייב להג-" היא התחילה ואני קטעתי אותה מהר, "הכל טוב נסיכה, ההורים שלנו נהרגו כשטיילר נולד ודודה שלי- אמא של רוזי, לקחה את האחריות עלינו" הסברתי בכבדות, לא רציתי לשקר לה אבל הייתי חייב, עדיין לא הייתי מוכן.
זה השקר שהייתי מספר לכולם, גם רוזי חושבת שזה הסיבה, היחידה שיודעת את האמת זו דודה שלי.
ולא מרצוני בכלל, זה רק כי היא הייתה שם, היא ראתה הכל ומאז היא לקחה אותנו תחת חסותה.

"אני מצטערת... לא ידעתי" אמרה יוליה אחרי שהצליחה לצאת מההלם, "הכל בסדר נסיכה, זה קרה לפני 6 שנים" הרגעתי אותה כאילו זה לא פצע מזוהם מלא מוגלה, "אמא שלי נפטרה לפני חמש שנים, אני מכירה את הכאב של לאבד הורה, אני יודעת שזה לא כואב כמו לאבד את שני ההורים ולהישאר עם אח קטן שחייב להיות העוגן שלו... אבל אני כן בטוחה בזה שזה לא עובר.גם אם הימים עוברים הגעגוע לא עובר... כל דבר מזכיר אותם מהפחד לשכוח, ואם מנסים לשכוח כשרואים תמונה שלהם הכל צף, אם מנסים להדחיק זה קופץ בחלומות, זה תמיד נשאר וזה תמיד יהיה חלק ממנו, זה בסדר להתגעגע, זה משהו לגיטימי" היא הסבירה ברכות ובעדינות שהייתה כל כך יפה לה,
"את צודקת" חייכתי אליה והיא הורידה את פרצופה כלפי מטה, מאדימה במהירות.

"טוב אז מה עוד תרצי לדעת?" שאלתי בניסיון להעביר נושא,
ראיתי שהיא חושבת כמה רגעים ואז היא המשיכה "איך התחברת יחד עם ג'ייקוב וליאם?" היא שאלה אחרי זמן קצר,
"למה את מתכוונת?" שאלתי בחוסר הבנה,
"איך נהייתם חבורה, לכל חבורה יש את הסיפור שלה ואתם גם די שונים באופי... זה מעניין אותי איך הכרתם" היא הסבירה את עצמה ואני הינהנתי מנסה להיזכר איך הכל התחיל.

"אממ אני וגייקוב חברי ילדות, אנחנו מכירים מהיסודי ואת ליאם הכרתי בנבחרת, שנינו היינו שחקנים מבטיחים ושנינו מאוד חברותיים אז יצא הרבה שהיינו ביחד בהפסקות וככה ג'ייקוב וליאם הכירו" זה היה זמן כל כך יפה, היינו רק שלושתינו ולא היה לנו עוד מה לדאוג לגביו,
צחוקה של יוליה הציל אותי ממחשבותי,
ואני הסתכלתי עליה בשאלה,
"אני מנסה לדמיין את ליאם וגייקוב בפגישה הראשונה שלהם" היא הסבירה את עצמה אחרי שניסתה להרגע מצחוקה,
"זה היה קשה אבל צלחנו את זה" התחלתי לצחוק יחד איתה, נזכר במפגש של הילד הרועש והילד השקט, שניהם לא התחברו בהתחלה אבל אני לא יודע למה אפילו, השקעתי המון מאמצים כדי שהם יתחברו ונהיה חבורה אחת.