הזוג המלכותי שלי

אישפוז

נ.מ ריף

ברגע שיוליה אמרה לי שהיא בבית חולים הלב שלי הפסיק לעבוד ועוד יותר כשהיא אמרה לי למה, יש לי רגשות אשמה. אני ידעתי ולא עשיתי כלום.

בגללי היא הגיעה למצב הזה.

מיהרתי להגיע לבית החולים, וכשהגעתי התקשרתי אל יוליה,
"איפה את?" שאלתי, "מה זאת אומרת? בבית חולים" היא אמרה ולא הבינה למה התכוונתי, "איפה בבית חולים?" הסברתי את עצמי, "שניה, אבא איפה אנחנו בבית חולים?" היא שאלה את אביה, "קומה חמש חדר מספר 59" אמר אבא שלה. שמעתי אותו ורצתי לכיוון המעליות, "שמעתי את אבא שלך, אני בדרך" אמרתי וניתקתי.

נ.מ יוליה

הוא באמת מגיע, הוא באמת בא,
"למה שאלת?" אבי שאל אותי בחזרה, "סתם ידיד שלי אמר לי שהוא יבוא לבקר אותי" אמרתי, "איזה יופי" הוא אמר וחזר לטלפון שלי, אומנם אבי היה בבית חולים כל הזמן אבל הוא עבד גם כל הזמן,
"אבא אתה יודע שאתה לא חייב להיות איתי... אתה יכול ללכת לעבוד במשרד שלך" אמרתי לו,
"אני כנראה יחזור לשם מחר, זה בסדר מבחינתך?" הוא שאל אותי, רק הנהנתי לתשובה, לפני שניה הצעתי לו את זה.

אחרי דקה של המתנה נשמע תיקתוק בדלת, "בטח זה האחות עם התוצאות של הבדיקות" אמר אבי, אבל אני כבר ידעתי מי זה, אבי פתח את הדלת וריף התגלה בצידה השני,
ליבי דפק בחוזקה, "אתה בטח הידיד שיולי דיברה עליו" אמר אבי, ממתי הוא קורא לי יולי, זה ממש מוזר. ריף הנהן לאבי בחיוך ונכנס לחדר. הוא ניגש למיטתי והתיישב לצידה, "מה שלומך נסי- כלומר יוליה?" אמר ריף בגימגום, לרגע שכח שאבי בחדר.
יש לו מזל שיש לו חיוך יפה ופרצוף של ילד טוב כי בלי זה אבי היה מעיף אותו מהחדר על טיל, "אני בסדר, תודה על ההתעניינות" אמרתי ושלחתי מבט לאבי כדי שיצא מהחדר ויתן לנו פרטיות, בהתחלה הוא לא ויתר כל כך מהר אבל אחרי כמה שניות הסתכלתי עליו במבט עצוב והוא יצא.

"מה זה היה הקרב מבטים הזה עכשיו?" ריף אמר בגיחוך, "אתה לא שמת לב" הצבתי עובדה, "אם את אומרת נסיכה, עכשיו ברצינות איך את מרגישה?" אמר בדאגה, "אני מרגישה רע, כאילו... אני מרגישה תשושה מאוד ובקושי מצליחה לתפקד, אבל עם הזמן אני מרגישה טוב יותר" אמרתי, ניסיתי לא לשקר אבל לא רציתי להדאיג אותו יותר מידי,
"אני שמח שהמצב משתפר, אם יש משהו שאת צריכה או רוצה תגידי לי או בימים שאת נשארת לבד ואבא שלך לא פה תגידי לי, ואני יבוא" הוא אמר, זה שימח אותי שהוא פה, אני לא יודעת על סמך מה אבל אני מרגישה שאני סומכת עליו, "ובלי קשר כל כך, את יודעת מה קרה לסופי? היא כל היום הייתה נראית כאילו קרה משהו, כאילו היא בעולם אחר" הוא אמר, חשבתי כמה שניות ואז ישר הבנתי.

"כשהתעלפתי היא הייתה איתי בשיחת טלפון וזה כנראה נורא הלחיץ אותה" אמרתי, אני לא יכולה להגיד שאין לי רגשות אשם לגביה, אני ממש הבהלתי אותה והיא עדיין לא יודעת מה מצבי, היא יודעת שאני חלשה והיא יודעת שאני מאושפזת אבל היא עדיין בלחץ כי לא מצאו את הסיבה שבגללה התעלפתי ואני מבינה אבל לא רציתי שהיא תרגיש רע, היא חשובה לי...