הזוג המלכותי שלי

בית

נ.מ יוליה

עבר חודש, עבר חודש ואני סוף סוף יוצאת מפה.
היום אני מקבלת את החיים שלי בחזרה אחרי חודש, חודש של מלחמה לא נפסקת עם ההפרעות אכילה שלי, חודש שריף לא זז ממני, נשאר איתי בטוב וברע. חודש שנתן לי את הרצון לחיות אבל השאיר בי צלקת שתישאר לנצח ותשאיר מלחמה תמידית.

לצלקת הזאת קוראים הפרעות אכילה, נכון, אני בדיוק יוצאת מאישפוז ארוך וקשה שבו החלמתי מהם אבל הסוד הוא שלא באמת החלמתי ואני חושבת שאף פעם לא אוכל להחלים. אבל אני חושבת שהתקדמתי עוד צעד בדרך שלי ללמוד לחיות איתה וללמוד "להסתדר" איתה, אני יכולה להגיד שבלי ריף לא הייתי פה, לא הייתי פוסעת לכיוון הקבלה ומחכה שאבא יסדר את הטפסים שלי לשחרור, לא הייתי אפילו בכיוון של שיחרור כי כשאני נלחמת עם ההפרעות אכילה אני נלחמת בעצמי וזה כל כך קשה כי אתה רוצה דבר אחד והמוח מבין שזה הדרך אבל הוא בנוסף מבין שזה דרך שגויה וזה מביא אותך למרדף אחרי עצמך כמו כלב שרודף אחרי הזנב שלו. וריף, ריף פשוט נתן לי את הביטחון לתת לו את האחריות מה לעשות ולהפסיק לדאוג. ריף נתן לי את ההרגשה שאני יכולה לסמוך עליו בלי לחשוש שהוא יעשה לי משה, הוא נתן לי להבין איך מרגיש חום ואהבה, איך מרגישים שייכת ולא את הצורך להיות יפה תמיד או חכמה ורק אז יאהבו אותי וזה כזה מוזר שזה נוצר כל כך מהר אבל באותה נשימה זה גם כל כך יפה.

"קדימה יוליה הגיע הזמן ללכת הביתה" אמר אבי והעיר אותי ממחשבותי, הוא דיבר על הבית שלנו, שלא ראיתי חודש.

"אני יכולה לצאת?" שאלתי כלא מאמינה, אבי רק הינהן במבט חם, יצאתי מהבית חולים, לא מאמינה שמותר לי בכלל, "אבא אתה יכול לקחת אותי לריף?" שאלתי, "את לא מעדיפה לעבור בבית קודם?" הוא שאל ואני רק הנדתי את ראשי, "אוקיי" הוא אמר ונסע לכיוון הבית של ריף , אחרי כמה דקות נסיעה כבר היינו שם וישר ירדתי מהרכב ורצתי לדלת, נעצרתי מולה ודפקתי עליה מספר פעמים. עברו כמה שניות ואישה שנראתה בסביבות שנות השלושים לחייה פתחה לי את הדלת, "שלום, אני חברה של ריף ו-" התחלתי להגיד והיא קטעה אותי, "יוליה נכון? שמעתי עלייך הרבה. ריף למעלה" היא ענתה בחיוך, "תודה" עניתי ועליתי למעלה.

כשעליתי למעלה נפגשתי עם רוזי, ידעתי שריף גר יחד איתה. לא ידעתי את הסיבה בדיוק אבל ידעתי שהם גרים ביחד, "מה את עושה פה את לא בבית חולים??" שאלה רוזי בהתרגשות, "שששש, לא, השתחררתי היום ולא אמרתי לאף אחד באתי להפתיע את ריף" לחשתי, "אהה וואי איך אני שמחה בשבילך זה באמת מגיע לך" היא אמרה לי בחיוך וחיבקה אותי, "רגע את לא רוצה לצלם את המפגש הזה שיהיה לך זיכרונות" רוזי שאלה אותי כלא מאמינה, "לא חשבתי על זה" עניתי לה, "את יכולה להיות כל כך חכמה ובו זמנית כל כך טיפשה. התאמצת כל כך להסתיר את זה ובסוף לא יהיה לך תיעוד של זה" היא אמרה וצחקה.

"אני מניחה שאת צודקת" אמרתי, "אל תדאגי בשביל זה אני פה, אני יצלם" רוזי הודיעה חגיגית, "חחח תודה" אמרתי בגיחוך,
דפקתי על הדלת מספר פעמים "פתוח" שמעתי את ריף אומר ופתחתי את הדלת באיטיות. לקח לו קצת זמן עד שהוא הרים את הראש מהמסך, "רוזי מה את רוצה אמרתי לך שאני הולך ליול- נסיכה מה את עושה פה?? מה קורה פה?" הוא קפץ מהמיטה וחיבק אותי חיבוק חזק, "השתחררתי... ריף אני השתחררתי" אמרתי בקול חנוק מדמעות של התרגשות בזמן שראשי נמצא בשקע צווארו