התעמלות אמנותית היא תת-ענף במסגרת ענף ההתעמלות, שבו מתחרות נשים בלבד המבצעות תרגילים המשלבים תנועות בלט, אקרובטיקה ומחול עם מכשירי יד: חישוק, אלות, חבל, סרט או כדור.
~~~~~~
"תעלי על המשקל" אמרה דליה המאמנת לאחר שהאימון הסתיים.
מחיתי את הזיעה על מצחי, נשמתי נשימה עמוקה ועליתי על המשקל, המחוג התחיל לנוע ונעצר על 45, שוב ירדתי במשקל.
"לא טוב" אמרה במבט נוקב במשקל ואז הרימה אותו אליי והביטה עמוק לתוך עיניי "יש לך 4 ימים לרדת קילו" קבעה.
עוד דד ליין לירידה במשקל, עוד כמה אוכל לרזות?
אך לפני שאמשיך, תנו לי להציג את עצמי: השם הוא לוי, רעות לוי.
אני מתאמנת כבר 11 שנה בחוגי התעמלות.
בשנה שעברה, בעודי בת 15, נכנסתי למשטר אימונים הדוק יותר מהקודמים לו שלפיו אני מתאמנת 5 ימים בשבוע יחד עם המאמנת שלי.
כך זה כבר במשך שנה, כיום אני בת 16.
החלום שלי הוא להיות מספיק טובה בכדי להישלח לאולימפיאדת החורף של שנת 2016 ולהשתתף בקטגוריית ההתעמלות האומנותית.
"4 ימים?" שאלתי בתדהמה, זה מעט מידי זמן "תני לי שבוע" ביקשתי.
הדרך היחידה שבעזרתה אורד קילו ב-4 ימים היא שארעיב את עצמי, שוב.
אבל לעומת זאת, בשבוע אוכל לאכול כרגיל, לא שאני אוכלת כרגיל אך לפחות אוכל להכניס משהו לפי ולקרוע את עצמי בספורט, כמו תמיד, רק בצורה יותר אינטנסיבית.
חיכיתי שדליה תענה לי אך היא הפנתה את מבטה לנקודה בקיר, היא נראתה עצבנית לנוכח בקשתי "תקשיבי לי טוב, רעות" אמרה והחזירה את מבטה אליי "את שמנה מידי" אמרה ונדרכתי להקשב.
אני לא מרגישה שמנה, כשהתחלתי את האימונים לפני שנה שקלתי 51 וכיום לאחר שנה אני שוקלת 45 וגובהי הנו 1.62, אני ב: תת משקל.
אבל אם המאמנת שלי אומרת שאני שמנה, אני חייבת לרדת במשקל, גם אם אני לא רוצה.
"את חייבת להמשיך לרדת במשקל" קבעה בסמכותיות.
"אבל.." התחלתי לומר.
"אני מאמנת נערות שרוצות להצליח, נערות שיש להן עתיד, לא אוכל להמשיך לאמן אותך כשאינך קשובה!" קבעה בעצבנות.
"בסדר, אני אצליח, מבטיחה" אמרתי בחוסר ברירה.
שמתי את תיקי על כתפי והתחלתי ללכת לכיוון ביתי כשאני מרגישה מותשת כמו לאחר כל אימון.
~~~~~~
דפקתי על דלת ביתי ואף אחד לא ענה, הוצאתי את המפתח מתיקי ופתחתי את הדלת "יש מישהו בבית?" צעקתי אך לא הייתה תשובה, ההורים שלי בטח בעבודה ואחותי הקטנה בטח אצל חברה.
נעלתי את הדלת ונכנסתי אל חדרי, התקדמתי לכיוון המקלחת, אני חייבת להתקלח ולהוריד ממני את היום הזה.
פשטתי את בגדיי והעברתי את זרם המים על גופי, אם אוכל לקרוא לזה גוף, אני מרגישה שאני נעלמת לאט לאט.
שמתי מגבת סביב גופי ויצאתי אל חדרי, לבשתי מכנס קצר בצבע לבן וחולצת V בצבע חום.
מצאתי את המסרק שלי והתחלתי לסרק את שיערי השחור אשר הגיע עד מתחת לכתפיי והתקדמתי לכיוון המראה, הבטתי בעצמי בעייפות והנחתי את המסרק על השידה הלבנה לידו.
אספתי את שיערי לגולגול משוחרר וחלק משיערי יצא ממנו אך הייתי שקועה מידי בבחינת גופי ודמעה זלגה מעיניי, הנחתי את שתי כפות ידי על עיניי, לא רוצה להסתכל על עצמי בכדי לראות מה נהיה מגופי ולהבין שאני מוכרחה להמשיך לרדת במשקל.
אני לא רוצה להיראות כך, אני לא רוצה להמשיך לרדת במשקל.
אבל לא אפסיק במשטר האימונים שלי ואזרוק לפח את החלום שלמענו אני מתאמנת.
אלו הם חיי.
חייה של נערת אימונים אולימפית (Training Olympic girl's life).
אמשיך אם אראה שיש התעניינות בסיפור, אוהבת!♥
YOU ARE READING
Training Olympic girl's life
General Fictionרעות לוי בת ה-16, נמצאת במשך כשנה תחת אימונים מפרכים ומתישים בהתעמלות אומנותית בכדי להיכנס לכושר ולהגשים את חלומה להגיע לאולימפיאדת החורף לנוער של שנת 2016. האימונים המפרכים מתבצעים בהשגחת מאמנת קשוחה אשר דורשת יותר מידי ולאט לאט גורמת לרעות לאבד א...
