וואי איך ייבשתי אתכן עם ההמשך, מצטערת זה מרוב לימודים ://
אוהבת♥ ~ !!
פקחתי את עיניי משינה עמוקה והבנתי שנרדמתי לאחר המקלחת כשרק מגבת לגופי.
קמתי ממיטתי בעדינות והלכתי בצעדים איטיים לכיוון ארון הבגדים.
המתיחה ברגלי הימנית מורגשת פחות מהיומיים הקודמים, אני לא בטוחה אם זה מההרגל של שגרת האימונים או בגלל המנוחה אך כרגע אני מעדיפה לשמוח מכך שהכאב פחת.
הוצאתי מהארון טייץ בצבע אפור וגופייה בצבע תכלת שאיתם יהיה לי נח לעבוד בתור לפיזיותרפיה היום.
התקדמתי לכיוון מיטתי באטיות רבה, מפחדת לעשות תנועה לא במקום שעלולה להחזיר את הכאב ברגלי.
זרקתי את הבגדים על מיטתי והוצאתי מהמגירה תחתונים וחזייה.
הסתכלתי לכיוון המראה בחדרי כשאני מחזיקה בחזייה ומרימה אותה לגובה החזה.
"כל כך קטנה" מלמלתי כשאני בוחנת את חזייתי בייאוש.
התלבשתי במהירות ונשכבתי על מיטתי עם גבי.
"נושי" נשמעה צעקתה של נועה מבעד לדלת.
"תיכנסי" ביקשתי.
נועה פתחה את הדלת ורצה לכיווני "איך את מרגישה?" שאלה כשירדה על ברכייה מול מיטתי.
"יותר טוב" עניתי ושיחקתי עם בקבוקי שיערה המתולתל.
"את הולכת היום לבית הספר?" שאלה.
"נראה אם אני יכולה ללכת" אמרתי ושיחררתי את שיערה מאצבעותיי.
הנחתי את כפות ידיי על מיטתי והתרוממתי במהירות "שיט!" צעקתי כשהרגשתי שגבי נתפס.
"מה קרה?" שאלה נועה בדאגה.
"סתם, נתפס לי הגב" הרגעתי אותה.
התרוממתי ממיטתי והנחתי את רגליי על רצפת החדר, התחלתי להתהלך בחדר באיטיות והגברתי את מהירותי בהדרגה "לא!" צעקתי כשכמעט מעדתי "אני לא יכולה ללכת לבית הספר" הכרזתי והתיישבתי על מיטתי.
"אני אגיד לאמא שאת לא מרגישה טוב ואז תוכלי להישאר בבית" אמרה נועה ויצאה מהחדר בריצה.
לקחתי את הפלאפון מהשידה והקלדתי הודעה ללורן: "לא אגיע היום לבית הספר" ושלחתי.
"במילא יום שישי, לא תפסידי הרבה ומה שכן תפסידי תמיד תוכלי להשלים מאנה(;" קראתי את הודעתה והנחתי את הפלאפון על השידה כשאני מצחקקת.
כעבור כמה דקות נשמעה דפיקה על דלת חדרי "מי זה?" שאלתי.
"נושי, יש לך אורח" אמרה נועה מבעד לדלת.
אורח? מי זה יכול להיות?
"תיכנסו" עניתי מבולבלת.
דלת החדר נפתחה ובפתחה עמדה נועה "תדאג שהיא לא תזוז כי כואב לה" אמרה כשהסתכלה לאחור והלכה "אני רצה לבית הספר" הכריזה ונעלמה לגמרי מזוית עיניי.
האורח התקדם לכיווני וראיתי שזה נריה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלתי מופתעת.
"אהממ.." מלמל וגירד בעורפו "לורן שלחה לי את הכתובת שלך ואמרה שתשמחי אם אבוא לבקר" ענה מובך.
"אני לא מאמינה שהיא עשתה לי דבר כזה!" אמרתי ונשכתי את שפתי בכעס.
"אני יכול ללכת, זה בסדר" אמר והתכוון לצאת מחדרי.
"לא!" צעקתי ואפילו לא הבנתי מדוע.
"טוב" אמר בליווי חיוך צדדי קטן "את חולה?" שאל והתקדם לכיווני.
"חולה?" נדהמתי "אני חיוורת?" שאלתי ונגעתי בפניי.
"את לא נראת חולה" אמר והתיישב לידי, נאנקתי מכאב כשהזיז את המיטה בעת ישיבתו "הכל בסדר?" שאל בדאגה.
"פשוט נפצעתי באימון באותו היום שבו דיברנו" הסברתי.
"למה הלכת לאימון?" שאל "את הקאת באותו היום, ראו עלייך שאת מרגישה נורא" העיד.
"כנראה שאתה בין היחידים ששמו לב" עניתי בעצב.
שתיקה שררה, הוא שתק והסטתי את מבטי לכיוונו בכדי לראות שהוא כבר בוהה בי "למה אתה כאן?" שאלתי וכך שברתי את השתיקה.
"אמרתי לך, כי לורן שלח.." התחיל להסביר את מה שכבר ידעתי.
"הבנתי שלורן שלחה לך הודעה עם הכתובת שלי" הבהרתי "אבל למה זה גרם לך לבחור להגיע לכאן במקום ללכת לשיעור?" שאלתי.
"רציתי לבדוק מה איתך" ענה ובלע את רוקו בזמן שחיוך עלה על שפתיי.
"אני בסדר" אמרתי.
"את לא בסדר" שלל את דבריי.
"אתה קובע לי אם אני בסדר או לא?" שאלתי בהרמת גבה.
"אני יודע שאת לא" טען והסתכל לתוך עיניי "את צריכה לדאוג לעצמך במקום להרוג את עצמך" אמר.
"מה יש לך?" שאלתי.
"מה זאת אומרת?" שאל.
"לפעמים נראה כאילו שאתה לוקח באופן אישי את הדברים שקורים לי" הסברתי.
"אני בסך הכל לא רוצה שתמו.." אמר וקטע את עצמו כשהבטתי לתוך עיניו "אני לא רוצה שיקרה לך מה שקרה לה" אמר וקם ממיטתי.
"למי?" שאלתי אך הוא כבר יצא מחדרי "ומה קרה לה?" מלמלתי לעצמי את השאלה הבאה.
את מי אני מזכירה לו?
YOU ARE READING
Training Olympic girl's life
General Fictionרעות לוי בת ה-16, נמצאת במשך כשנה תחת אימונים מפרכים ומתישים בהתעמלות אומנותית בכדי להיכנס לכושר ולהגשים את חלומה להגיע לאולימפיאדת החורף לנוער של שנת 2016. האימונים המפרכים מתבצעים בהשגחת מאמנת קשוחה אשר דורשת יותר מידי ולאט לאט גורמת לרעות לאבד א...
