Training Olympic girl's life

פרק 10: יום חדש

*פרק לכבוד ה: 1K צפיות!
אתן אדירות! תודה♥

"כמה שאת יפה" אמר והחל לנשק את צווארי בזמן שהוא מצמיד אותי לקרקע.
"בבקשה די, תעזוב אותי" צעקתי תחתיו.
"תסתמי את הפה!" צרח וסטר לי בחוזקה.
"די!" צעקתי אך הוא המשיך לנשק את צווארי בזמן שהוא תופס בשולי חולצתי ואני מנסה להתנגד לו ללא הצלחה.
"רעות" צעק לי קול נשי.
"תעזוב אותי, די!" צעקתי.
"תתעוררי" צעק הקול הנשי והרגשתי במגע על כתפי שהקפיץ את גופי בפחד ועיניי נפקחו לרווחה.
חלום, זה היה רק חלום.

התרוממתי למצב ישיבה על המיטה, הסטתי את מבטי הצידה וראיתי את אנה יושבת בצד על מיטתי כשהיא החזירה את ידה למקומה ועל פניה מבט מודאג.
"הכל בסדר, זה היה רק חלום" אמרה אנה בחיוך.
"למה את נראת מודאגת?" שאלתי.
בבקשה אל תגידו לי שדיברתי...
"דיברת מתוך שינה" אמרה "צעקת יותר נכון, אז הערתי אותך" הסבירה.
"מה צעקתי?" שאלתי בחשש.
"כל מיני... 'די' , 'תפסיק' , 'תעזוב אותי' וכאלה" אמרה מובכת.
וכך הייתי גם אני והיא מודעת לכך, לא רציתי שהיא תראה אותי במצב הזה,
אני לא רוצה שאף אחד יראה אותי במצב כזה...
"תגידי, הוא באמת לא הצליח לעשות לך כלום?" שאלה בחשש.
נאנחתי בעצבנות, הרי כבר עניתי לה על השאלה הזו קודם "כלום" עניתי בטון גבוה.
"אל תכעסי, אני רק דואגת לך" אמרה.
"אני יודעת" אמרתי בחיוך.
"כבר מאוחר ואני צריכה ללכת הביתה, בבקשה תבטיחי לי שתאכלי משהו" ביקשה.
"מבטיחה" אמרתי והיא חיבקה אותי.
"תזכרי שהבטחת" מלמלה לתוך החיבוק.
"זוכרת" אמרתי והתנתקנו.
"ביי" אמרה ויצאה מחדרי.
הנחתי את ראשי על הכרית, מנסה להירדם ולא לחשוב על מה שכמעט קרה לי היום.

~~~~~~
"קומי נושי" צעקה וניערה אותי.
"אני.. קמה.." מלמלתי ופקחתי את עיניי באיטיות כשראיתי את נועה לבושה בטייץ שחור וחולצת בית ספר ירוקה ארוכה.
"אנחנו נאחר, השעה כבר 7:30!" צעקה בקולה הילדותי.
"מה?!" צעקתי והתרוממתי ממיטתי "לכי לאכול ארוחת בוקר, אתארגן בזריזות ונלך" פקדתי עליה והיא יצאה מחדרי.
הורדתי את בגדיי ולבשתי טייץ שחור ומעל חולצה סגולה ארוכה.
רצתי אל האמבטיה וצחצחתי שיניים בזריזות, סירקתי את שיערי במסרק וירדתי במהירות במדרגות "סיימתי" צעקתי למראה נועה אוכלת קורנפלקס.
לפתע נזכרתי שאתמול הבטחתי לאנה שאוכל משהו..
ואני שקרנית ממש גרועה, כך שאין מצב שאוכל לשקר לה בקשר לזה.
"נוני, את יכולה לשים לי גם?" שאלתי בעודי מתקרבת אליה והיא קמה ממקומה בכדי להביא לי צלחת.
"תודה" אמרתי ונועה הניחה את הצלחת על השולחן.
היא שמה לי קורנפלקס ומזגה חלב "יכולתי לעשות את זה בעצמי קטנטונת, תסיימי לאכול" אמרתי בחיוך.
היא הגישה לי כפית ובהתה בי "מה?" שאלתי ולקחתי את הכפית מידה.
"סתם.. אני רוצה לראות אותך אוכלת" אמרה ושיחקה עם הכפית שלה בצלחת הקורנפלס הכמעט ריקה.
"למה את רוצה לראות אותי אוכלת?" שאלתי בליווי גיחוך.
"כי כמעט ולא ראיתי אותך אוכלת בשנה האחרונה..
כאילו, בהתחלה אכלת אבל אחר כך כמעט ולא.." אמרה.
אחותי הקטנה בת ה-6 וחצי, רואה דברים שאליהם אחרים כמעט ולא שמים לב.
היא מבינה יותר ממה שחושבים, לא צריך לזלזל באינטיליגנציה של הקטנים יותר.
"יום חדש, מנסים דברים חדשים" אמרתי בחיוך.

יום חדש, שבו אני מנסה לאכול, זה פשוט לא אפשרי שאמשיך להרעיב את עצמי כך ואגיע למצב שאני מתעלפת.
להרעיב את עצמי, זה לא הפיתרון לירידה במשקל.
הבנתי את זה אתמול, כשהייתי חלשה מכדי להתנגד לאיש הזה.
אני לא אפסיק לאכול, פשוט אקצץ בכמות האוכל ואעשה יותר ספורט.

המשכנו שתינו לאכול, כמעט גמרתי את כל תכולת בקורנפלקס בצלחת, באמת.
זרקנו את הצלחות והכפיות לכיור, שמנו את התיקים על גבינו, יצאנו החוצה והלכנו לבית הספר.

~~~~~~
"ביי נוני" אמרתי וחיבקתי את נועה כמו תמיד.
"ביי נושי" אמרה והתנתקנו.
התקדמתי לכיוון בית הספר שלי שקרוב לשל נועה, הגעתי אליו בתוך דקות ספורות.
נכנסתי לכיתתי ורוב התלמידים כבר היו בה, כנראה שהצלצול קרוב אך נראה לי ששכחתי את הפלאפון בבית, כך שאינני יכולה לבדוק.
עיניי קלטו את לורן, בוהה בחלל, יכולתי לנחש שהיא מעבירה בראשה מחשבות.
"לורן" אמרתי כשאני מתקדמת אליה, אך היא לא ענתה.
הורדתי את תיקי מגבי והנחתי אותו על הרצפה, סובבתי את הכיסא שלי אחורה אליה והתיישבתי עליו "לורן" אמרתי בשנית והיא נעצה בי את עיניה התכולות.
"מה קרה?" שאלתי לא מבינה.
"אני לא רוצה לדבר איתך" ענתה בתקיפות מופגנת.

סו.. למה לורן לא רוצה לדבר עם רעות?

המשך כשיהיו 200 דירוגים לסיפור, מוזמנות לדרג פרקים שלא דירגתן בכדי לעזור להגיע ליעד(-; .  אוהבת♥