Training Olympic girl's life

פרק 17: חברות ועזרה

שמתי לב שאתן קצת מתבלבלות בין הדמויות, מוזמנות לשאול בפרטי מה לא הבנתן או שכחתן, אני תמיד עונה♥

ובקשר לכך שאתן חושבות שאולי יש פרטים ששחכתי בקשר לרזון של רעות והאימונים: תזכרו שאני כותבת לפי מה שרעות מספרת לי שקרה לה בגלל האימונים ואני ממשיכה את הסיפור בעזרת שאלות ששאלתי אותה.
הדברים האמיתיים היחידים בסיפור הזה הנם מה שעובר על הגוף שלה ואני מנסה לתאר את זה בכתיבה✋

אנחנו צריכות לדבר" אמרה לורן והתקדמה לכיווני.
"על מה יש לנו לדבר?" שאלתי בהתעניינות.
"אני מצטערת" אמרה והתיישבה על קצה מיטתי.
"קומי!" צעקתי והתנשמתי, המיטה זזה כשהיא התיישבה והרגשתי את כאב המתיחה ברגלי חוזר.
"רק רציתי לשבת" אמרה.
"נפצעתי ברגל באימון וכמעט התיישבת לי עליה" הסברתי והרמתי את השמיכה מבטני על חזי.
"אני מצטערת" אמרה במבט דואג "שוב" אמרה ופלטה גיחוך.
"תפסיקי להצטער כל הזמן" ביקשתי.
"מצטערת" אמרה וזזה אחורה בזמן שהיא מצחקקת.
"תשתקי כבר" ביקשתי "אני שונאת לריב איתך" אמרתי בכנות.

"גם אני שונאת לריב איתך אבל את יכולה להבין אותי?" שאלה "איך יכולתי לדעת שאח שלי מטומטם?" שאלה והניפה את ידה לצדדים.
"תקשיבי, אני מבינה שאלי לא מסמפת את נריה" אמרתי בהבנה "אבל יש גבול" קבעתי.
"צודקת" אמרה "ועל כן, הורדתי לו היום כאפה" אמרה בחיוך.
"מה?" שאלתי וצחקתי.
"הורדתי לאלי כאפה ורצתי לכאן, מה לא מובן?" שאלה ופערה את פיה בהגזמה.
"אני מטורפת על הדרמות שלך" אמרתי בכנות.
"ואני מטורפת עלייך, את ואנה החברות הכי טובות שלי" אמרה והתיישבה על הרצפה מול פניי "אני לא רוצה לאבד אתכן" אמרה כשהסתכלה לתוך עיניי.

"היית מתה לאבד אותנו" אמר קול נשי והסטנו את מבטנו אל הדלת.
אנה התקרבה אלינו והתיישבה על הרצפה לצד לורן.
"אתן לא מבינות כמה פחדתי שלא נדבר יותר בחיים" אמרה לורן ואנה כרכה את ידיה סביבה.
"בחיים לא" מלמלה אנה לתוך החיבוק "התואילי בטובך להצטרף לחיבוק, גברת לוי?" שאלה.
"הלוואי שיכולתי" אמרתי בעצב.
"מה זאת אומרת?" שאלה אנה והתנתקה מלורן.
"היא נפצעה באימון" ענתה לורן.
"מה? איפה?" שאלה אנה והתרוממה על רגליה.
"היא יותר דרמטית ממני" אמרה לורן בגיחוך והחוותה עם אצבעה לכיוון אנה.
"אני רק דואגת" הסבירה אנה.

"אני בסדר, בדיוק כמו כל האימונים שבהם נפצעתי, מתרגלים" הסברתי את מצבי.

"האימונים האלה דפוקים" אמרה לורן בזמן שהתרוממה.
"מסכימה" אמרה אנה.
"טוב מספיק עם זה" ביקשתי "ומה אתן עושות כאן בשעה כזו?" שאלתי.
עכשיו בסביבות השעה 14:00.
"אחותך התקשרה אליי מהפלאפון שלך ואמרה שאת עצובה" הסבירה לורן "אז החלטתי להבריז מהשעה האחרונה ולבוא" סיימה את הסברה.
"ואני עקבתי אחרי המתולתלת הזו שרוצה בכח להיכשל בספרות, תמיד את מוצאת תירוץ בכדי להבריז מהשיעור הזה" אמרה אנה ונתנה ללורן מכה בכתף.
"איך לורן תיכשל אם את תמיד מלווה לה את הסיכומים שלך?" שאלתי בגיחוך.

"אוי שתקו" ביקשה אנה והתיישבה על קצה מיטתי.
"אאוץ!" צעקתי ואנה קמה בבהלה.
"יואו אני כל כך מצטערת" אמרה אנה בזמן בזמן שעברתי למצב ישיבה ונגעתי בברכי הימנית.
"למה את כל כך בלונדינית, אנה?!" שאלה לורן.
"למה את מתולתלת, לורן?!" שאלה אנה בטון לגלגני.
"שתקו!" צעקתי ודמעה זלגה במורד הלחי שלי כשהרגשתי את רגלי מתחילה לשרוף מבפנים.

אנה הרימה את השמיכה ועיניה התרחבו וכך גם עיניה של לורן "פאק!" צעקו שתיהן.
"מה?" שאלתי וכיווצתי את עיניי.
"השוק שלך נפוחה לגמרי" אמרה אנה בבהלה.
"והברך שלך אדומה ברמה שמעולם לא ראיתי" אמרה לורן.
"ואת עדיין בבגדי אימון, רואים עכשיו לאחר שהורדתי את השמיכה ממך" אמרה אנה.
"בקיצור, אמרתן את כל מה שכבר ברור" אמרתי כשהן עדיין בוהות ברגלי "צאו מההלם" אמרתי ומחאתי כף.
"אף פעם לא ראינו פציעה שלך" אמרה אנה ובלעה את רוקה.
"לא רציתי שתראו את זה" אמרתי בכנות.
"אנחנו יכולות לעזור לך במשהו?" שאלה לורן.
"אולי בכך שתעבירי לי את כוס המים שעל השידה?" שאלתי ובתוך רגע לורן הגישה לי אותה.

"אכלת היום משהו?" שאלה אנה בזמן שלגמתי את המים, לא רציתי לענות ושתיתי את המים באיטיות בכדי להרוויח זמן נוסף.
"ברור שהיא אכלה, כבר צהריים" ענתה לורן.
סיימתי את כל תכולת הכוס, לא היה לי עוד תירוץ בכדי לא לענות לשאלתה של אנה והיא תוציא ממני את התשובה בכל דרך עד שאענה כך שעדיף לי לדבר.
"עוד לא" אמרתי בזמן שלורן לקחה את הכוס מידי והניחה אותה עד השידה.
"זה לא בסדר, את צריכה לאכול!" צעקה אנה בקשיחות.
"אני לא צריכה, יש לי שקילה היום" הסברתי.
"היא התעלפה לפני יומיים כי היא לא אכלה" הסבירה אנה כשפנתה עם פניה אל לורן.
"אני ארביץ לך!" צעקה עליי לורן בכעס, למרות שאני מודעת לכך שזו דאגתה שמדברת.

"אולי תעזרו לי להתארגן במקום להתעכב על שטויות?" שאלתי.
"להתארגן לאן?" שאלה אנה.
"לאימון" הסברתי.
"את לא הולכת" קבעה אנה.
"אני חייבת ללכת, דליה סיפרה להורים שלי על האולימפיאדה" הסברתי.
"עוד לא ירדת מהרעיון הזה?" שאלה לורן והתנשפה ברוגז.
"התאמנתי כל חיי בכדי להגיע לרגע הזה" הסברתי "ועכשיו אתן יכולות לעזור לי להתארגן לאימון?" שאלתי.

הן הסתכלו אחת על השנייה ואז החזירו את מבטן אליי "לא" הן אמרו יחדיו בקול מלא ביטחון.
"אתן חברות מגעילות" פלטתי.
"אנחנו רק רוצות בטובתך, את לא רואה שאת לא מסוגלת לתפקד באימון כשאת במצב הזה? את פצועה!" הסבירה אנה ברוך.
"כדאי שנלך, ניתן לך לנוח" אמרה לורן והתקדמה לעבר הדלת כשאנה בעקבותיה.
"תחזרו!" צעקתי אך הן המשיכו ללכת.

יש לי אימון בעוד כשעה ואין לי מושג באיזו דרך אוכל להגיע....

אוהבת♥