Training Olympic girl's life

פרק 6: שגרת האימונים משתנה

תודה שעברתן איתי את כל הפרקים הראשונים, מעכשיו יהיה יותר מעניין כי אתאר תרגילים מהאימונים(זה אמיתי! או כפי שרעות אומרת: אמת) , כפיצוי על הפרק הקודם שהיה די משעמם: כתבתי פרק נוסף, קריאה מהנה(-;

התנשמתי בכבדות, הייתי מותשת אך האימון עדיין לא נגמר.

כל המתעמלות האחרות והמאמנות שלהן כבר סיימו ונשארנו רק אני ודליה המאמנת שלי באולם הריק.
מחיתי את הזיעה ממצחי בעזרת סרט הזיעה הכחול בידי שכבר היה כולו ספוג.
"עכשיו לכי למתיחות מול הסולם" ביקשה דליה.
"אבל כבר עשיתי את התרגיל הזה כמעט עשרים פעמים בשעות האחרונות" אמרתי.
לא היה לי כח לעשות את התרגיל הזה שוב.
"תתייצבי מול הסולם!" פקדה עליי בנימה נוקשה.
התקדמתי בעייפות לעבר הסולם והרמתי את ידי מעלה כשהן אוחזות בחוזקה בשלב השמיני בסולם מפחד הנפילה שמלווה אותי מאז שנכנסתי לאולם.
רגל אחת נשארה על הקרקע והרמתי את כף הרגל בכדי לעמוד על קצות אצבעותיה ואת הרגל שנייה הרמתי מעלה מעל ראשי עד שקצה רגלי הגיעה אל השלב השמיני שבו היו ידי.
רגלי נמתחה בחוזקה וידי החלו לרעוד על שלב הסולם מכיוון שעוד לא עשיתי הפסקת שתייה, אני מתאמנת ברצף במשך שעות.
"להתמתח יותר" נשמע קולה של דליה ברקע וביצעתי את מבוקשה, נשארתי עם הרגל מעלה ראשי במשך 10 דקות שאותן דליה מדדה עם סטופר.
"מצוין" אמרה והאושר הציף אותי, תמיד כיף לקבל פידבק "עכשיו את הרגל השנייה" אמרה והנה האושר התפוגג, ביצעתי את אותה הפעולה עם הרגל השנייה.
שתי הרגליים כאבו לי, בדרך כלל אני עושה את התרגיל פחות מ-10 פעמים באימון של 4 שעות אך כרגע זו הפעם היותר מעשרים שאני מבצעת את התרגיל הזה באימון של 5 שעות מכיוון שדליה טוענת שאני צריכה להתרגל להתאמן יותר במתיחות שיעזרו לגמישותי להיות טובה יותר.
"סיימת, תורידי את הרגל" אמרה דליה והורדתי את רגלי המתוחה אל הרצפה באטיות.
סחרחורת קלה שטפה אותי כשניתקתי את ידי והצמדתי אותן במהירות ובאינסטינקטיביות אל שלב סולם שהיה מוצב מול החזה שלי.
"סיימנו להיום" אמרה דליה ומילותיה גרמו לחיוך קל לעלות על שפתיי, עצמתי את עיניי ועזבתי את הסולם לגמרי בזמן שאני מסובבת את ראשי אחורה אליה.
"אימון טוב רעות, כל הכבוד" אמרה דליה והידקה את הקוקו שלה שאכלס בתוכו שיער קצר שאני בקושי מבינה איך נכנס לתוכו מלכתחילה.
"ולנושא אחר, איך מתקדמת הדיאטה שלך?" שאלה.
"מתקדמת מצוין, אני אצליח לרדת את הקילו המיותר בזמן שהקצבת" אמרתי בסמכותיות.
"כדאי מאוד, אני משקיעה בך המון ואני לא מתכוונת להתאכזב כשיבואו לבחון האם את מתאימה להישלח לאולימפיאדה" אמרה.
"אעשה כל מה שאני יכולה" הבטחתי.
"משוחררת" אמרה והלכתי לקחת את חפציי.

~~~~~~
"נושי קומי!" צעקה נועה.
"די נוני, תני לי לישון!" צעקתי בישנוניות והסתובבתי במיטתי כשגבי מופנה לנועה.
"תבקשי מאמא או אבא שיקחו אותך" אמרתי ופיהקתי.
"הם ישנים" אמרה.
"נו בבקשה, אני אכין לך אוכל אם תקומי" אמרה בניסיון לשכנע אותי.
הסתובבתי אליה ופקחתי מעט את עיניי "אסור לי לאכול" אמרתי.
"שוב?" שאלה.
נועה היא היחידה ששמה לב לכך שאני מרעיבה את עצמי, ילדים פשוט קולטים דברים.
ההורים שלנו הם עורכי דין מאוד מוצלחים כך שאת רוב היום הם מבלים בפגישות מחוץ לבית ואני דואגת לנועה.
אני לא מאשימה אותם על שהם לא כאן, אני מבינה אותם, העבודה שלהם קשה.
"כן.. שוב" אמרתי בייאוש ונועה התקדמה לכיוון הדלת "לאן את הולכת?" שאלתי.
היא הסתובבה אליי "אני אעיר את אבא כדי שייקח אותי" אמרה.
"לא.." ביטלתי את רעיונה "תרדי אל הסלון, אני אתארגן ואלווה אותך" אמרתי עם חיוך קטן.
"אוקיי" אמרה ויצאה החוצה כשאני ניסיתי להתרומם מהמיטה.
צחצחתי שיניים, לבשתי טייץ שחור וחולצת בית ספר ארוכה בצבע אפרסק.
שמתי את תיקי על כתפי וירדתי במדרגות אל הסלון וראיתי את נועה לבושה בג'ינס אפור וחולצת בית ספר ארוכה בצבע ירוק.
"לוק מדליק" אמרתי ולקחתי מסרק בכדי לסרק את תלתליה, זה היה קשה.
כשסיימתי לסרק אותה, יצאנו מהבית ונעלתי אותו.

~~~~~~
"ביי נוני" אמרתי ונשקתי לה על הלחי.
"ביי נושי" אמרה ורצה אל כיתתה.
הסתכלתי עליה עד שראיתי שהיא נכנסת לכיתתה והתקדמתי לכיוון כיתתי.
הצצתי סוף סוף בשעון וראיתי שהשעה היא 7:38, זה מסביר למה בית הספר היה די ריק.
אני חייבת לבקש מנועה שתפסיק להעיר אותי כל כך מוקדם!
הלכתי לכיוון הקולר, שתיתי מים והלכתי לכיוון הכיתה.
פתחתי את הדלת ולהפתעתי היו כמה תלמידים בכיתה, הנחתי את תיקי על הרצפה, התיישבתי במקומי וחיכיתי שיתחיל השיעור.
העייפות של הבוקר עדיין נשארה בי.
"שלום לך גברת" אמרה לורן כשנעמדה מולי.
"היי" אמרתי חלושות "איפה אלי?" שאלתי.
"עדיין ישן הדביל" אמרה לורן וצחקקה "ומה עם אנה?" שאלה והתיישבה לידי.
"עוד לא הגיעה" אמרתי והרגשתי חנק בגרוני.
"אז אולי תספרי לי איך הייתה השיחה עם נריה אתמול?" שאלה ושיחקה מעט עם ידה באחת מתלתליה הבהירים.
"סתם, ביקשתי ממנו סליחה ודיברנו קצת" אמרתי ואחת מידי החלה לרעוד מתחת לשולחן.
"על מה דיברתם?" שאלה במבט שובב.
קמתי ממקומי "לורן, אני אחזור עוד רגע" אמרתי ורצתי החוצה בכדי לשאוף אוויר אך כוחי נגמר ועיניי החלו להיעצם באמצע במסדרון, הנחתי את ידי על עיניי ותלמידים בהו בי ולא הבינו מה עובר עליי כשנלחמתי עם עיניי שאיימו לנצח אותי ולהיעצם.
הרגשתי שאני לא מסוגלת להילחם יותר עם עיניי ונתתי להן להיעצם לאט לאט בזמן שגופי החל לצנוח מטה במהירות.
רגע לפני שנפלתי על הרצפה, הרגשתי זוג ידיים תופסות בגבי.

מי לדעתכן תפס/ה את רעות ומה יקרה? המשך בקרוב, אוהבת!♥