Training Olympic girl's life

פרק 4: החבורה שלי

צפיתי בנריה מתרחק, באמת הייתי קשוחה איתו...
אבל זה פשוט ההרגל, כשאתה רואה כל כך הרבה אנשים שדומים אחד לשני, בשלב כלשהו אתה מפסיק להאמין שיש אדם שונה מהם.
אני רגילה ליחס דוחה מבנים ולפעמים כבר נמאס לי להאמין שיש בחור שונה.
הוצאתי את הפלאפון מתיקי וראיתי שהשעה הנה 7:31 ולכן שמתי את כתפיות תיקי על גבי התחלתי ללכת לכיוון בית הספר בעודי מהרהרת שוב במחשבותיי על ההתנהגות שלי כלפיי נריה, זה שכל הבנים שפגשתי התעניינו רק בגוף שלי, לא אומר שגם הוא ככה.

~~~~~~
נכנסתי בשער בית הספר ואז נכנסתי לכיתתי, כיתה י'3.
"רעותי" צעקה אנה ורצה אליי.
"אנוצ'קה" אמרתי עם המבטא הרוסי שאין לי וחיבקתי אותה.
"המבטא המזויף הזה אף פעם לא יהלום אותך" לחשה לתוך החיבוק.
"רעה" סיננתי והתנתקנו מהחיבוק.
"שלום לך רעות" אמר אלי והתקרב אליי כשהוא סורק את גופי מלמטה עד למעלה.
"הלו" אמרתי בהרמת קול ותפסתי בסנטרו "העיניים שלי כאן" כיוונתי את פניו לצפות בעיניי.
עזבתי את פניו "כן.. סליחה" אמר וגירד בעורפו ממבוכה.
"יש לך מזל" אמרתי מצחקקת.
"אני יודע" אמר והתיישב על השולחן שלי ושל אנה.
"היי, תרד משם" ביקשה אנה במבט חודר, העיניים הירוקות שלה יכולות להפחיד אנשים עד שהדם שלהם יקפא מפחד, אפילו אני מפחדת לפעמים מהמבט הזה.
"בסדר, סליחה" אמר אלי וירד מהשולחן שלנו כשידיו באוויר כחף מפשע.
"זוג סתומים" אמרתי מצחקקת.
"אנחנו לא זוג" אמרו יחד והסתכלו אחד על השנייה במבוכה.
"למה לא? אתם דווקא מתאימים" אמרתי וישבתי במקומי.
אנה תתפוצץ בעוד 3..
"אנחנו לא מתאימים" צעקה אנה וילדים מהכיתה החלו להסתכל עלינו.
2..
"עזבי רעות, היא הייתה מתה שאהיה איתה" אמר אלי בזלזול.
1...
"אידיוט" פלטה אנה והתיישבה לידי מבלי להחזיר מלחמה.
זה מוזר, רציתי לומר 'בום' בראש כשהיא תתחיל לצעוק עליו, הלך האקשן של הבוקר.
"איפה לורן?" שאלתי.
"אחותי בבית, היא חולה" אמר אלי כשהסתכל בעיניי עם עיניו התכולות.
"מה עשית לה?" שאלה אנה.
"מה עשיתי?" שאל אלי כלא מבין.
"בטח הרעלת אותה" אמרה אנה ונשענה על גב כיסאה.
"שתקי אנה" ביקש אלי.
"היית מת" אמרה וכיווצה את עינייה.
"אני נשבעת שאם לא היינו מכירים מילדות, הייתי בורחת מזמן" אמרתי מצחקקת.
למרות שזה לא נכון.
אנה, אלי ולורן הם שלושת החברים הכי טובים שלי כבר מכיתה א', אני באמת לא רואה את החיים שלי בלעדיהם.
"שתקי, את מתה עלינו" אמר אלי.
"מה שנכון-נכון" אמרתי בחיוך ואז נשמע הצלצול.
שמתי את הסווצ'ר שלי וראיתי את נריה נכנס לכיתה כשאוזניות באוזניו, בהיתי בו עד שהגיע למקומו ואנה קלטה את זה.

~~~~~~
"פרטים ומיד" ביקשה אנה כשהגיעה ההפסקה.
"גם אני רוצה פרטים! רק בקשר למה?" שאלה לורן כשנכנסה לכיתה בחיוך שגרם לעינייה התכולות לנצוץ.
"פרטים על מה?" שאל אלי והתקדם לכיווננו.
"את לא חולה?" שאלתי את לורן.
היא העבירה יד בשערה החום המתולתל שתואם לשל אלי "הייתי חולה רק בשעתיים ספרות, מאז הספקתי להבריא" אמרה בחיוך.
"החוצה מיד" קראה אנה ויצאנו כולנו.

~~~~~~
"מישהו מוכן להסביר לי למה יצאנו החוצה?" שאלה לורן.
"אל תסתכלי עליי" ביקשתי והתיישבנו ארבעתנו על ספסל בחצר כשאנה יושבת משמאלי בעוד שלורן ואלי מימיני.
"אוקיי" אמרה אנה והתיישרה על הספסל, מה שגרם לשלושתינו להסיט את מבטינו אליה.
"מה פשר המבטים שדפקת על נריה מהרגע שנכנס לכיתה?" שאלה והתחלתי להסמיק ממבוכה.
"מה מה מה? נריה החמוד?" שאלה לורן.
"חמוד אומרים לכלב" סינן אלי.
"שתוק" אמרה לורן.
"לא בא לי" ענה לה אלי.
"בלי שתרצה" ענתה לו אנה.
"טוב די, שקט" ביקשתי וכולם השתתקו, "סתם דיברנו הבוקר לפני בית ספר כשהלכתי לחורשה ו.." התחלתי לספר אך אנה קטעה אותי.
"מה חורשה? צריך להיזהר במקומות כאלה!" אמרה אנה בדאגה.
"תירגעי" אמרתי מצחקקת "בקיצור, דיברנו קצת וצעקתי עליו כששם עליי יד" המשכתי אבל שוב נקטעתי.
"מה יד?" שאל אלי.
"איפה הוא הניח אותה?" שאלה לורן בשובבות.
"על הכתף שלי" אמרתי וכולם נראו מאוכזבים כי לא התגלה משהו עסיסי לריכול.
"התעצבנתי מזה והוא טען להגנתו שהוא פשוט לא רצה שיהיה לי קר" סיימתי.
"איזה מאמי" אמרה לורן.
"סתם הומו" אמר אלי בזלזול.
"יותר מתחשב ממך לפחות" התגרתה בו אנה.
"אני חושבת שהעלבתי אותו" שיתפתי אותם בחשש שלי.
"לפחות הבנת שטעית, פשוט לכי ותבקשי ממנו סליחה" אמרה לורן ברוגע והניחה את ידה על ידי.
היא צודקת, לפעמים בן אדם צריך להבין שהוא טעה ולבקש סליחה.

~~~~~~
נכנסתי אל הכיתה וראיתי את נריה יושב לבד בשורה האחרונה כשאוזניותיו השחורות עדיין תחובות באוזניו.
התיישבתי בכיסא לידו והוצאתי אוזניה אחת מאוזנו, מה שגרם לו לפקוח את עיניו מבהלה.
"אנחנו יכולים לדבר?" שאלתי וחיכיתי לתשובתו.

*הפרק היה בעיקר בכדי שתכירו את החברים של רעות*  המשך בקרוב♥

~ אתן מוזמנות לקרוא גם את הסיפור השני שלי: "Pain of the past" :) ~