"מ.. מי את.." התחלתי לשאול בגמגום אך הוא סתם את פי עם ידו.
התנשפתי מתחת לידו מההלם ומהריצה.
נשימתי לא נרגעה וגופי עדיין עייף מהריצה הממושכת שהתישה אותי.
העפתי את ידו מפי בעזרת ידי וניסיתי להתרומם אך הוא עלה מעליי וריתק את שתי ידי מעל ראשי כשהוא מסתכל לתוך עיניי עם עיניו בגוון חום ירקרק.
רציתי לצעוק, אך המשכתי להתנשף, לא מהריצה אלא מלחץ ופחד.
"כמה שאת יפה" אמר בחיוך זדוני והחל לקרב את פניו אליי כשאני מנסה לשחרר את שתי ידי אך הוא רק מהדק את אחיזתו בהן "תהיי ילדה טובה" ביקש ונשך את שפתו התחתונה כשהוא ממשיך לקרב את פניו אליי.
אין לי ידיים שיעזרו לי להתנגד, אך רגליים כן.
ללא הכנה מוקדמת פשוט בעטתי בחוזקה באיבר מינו.
"בת זונה" צעק ושיחרר את אחיזתו מידי.
בעטתי בעיטה נוספת אך הפעם בבטנו.
ברגע זה, אני פשוט אומרת תודה לאלוהים על כך שבאימונים עבדתי על חוזק שרירי הגוף.
דבר אחד טוב יצא מכך.
הוא התרחק ממני ונפל אחורה כשהוא נאנק מכאב ושם את ידיו על המקומות בגופו שבהם פגעתי.
ניצלתי את מצבו בכדי להתרומם מהרצפה, התרוממתי במהירות ועמדתי על רגליי בצורה מעט מרושלת שנראת לעין כאילו שאני עומדת ליפול ארצה והתחלתי לרוץ מהחורשה אל ביתי מבלי להסתכל לאחור.
~~~~~~
דפקתי על דלת ביתי דפיקה אחת חלושה.
כבר לא היה לי כח.
זרם בי כל כך הרבה אנדרנלין מכל האירוע ורצתי עד הבית ללא שום עצירה, כבר לא נשארה בי שום טיפת כח.
אני מתנשפת בחוזקה ומזיעה מעייפות אשר אין ביכולתי להסתיר.
הדלת נפתחה ומולי עמדה אנה "לאן נע.." החלה את משפטה אך עצרה אותו כשהבחינה במצבי.
אני עדיין נראת מפוחדת, פחד הגלוי לכל עין המתבונן.
ניסיתי למצוא את המילים אך הנשימות העייפות עדיין יצאו מפי ודמעות החלו לזלוג מעיניי.
אנה תפסה בידי והכניסה אותי הביתה בזמן שבידה השנייה היא טורקת את הדלת.
הלכנו לאט לכיוון הסלון והתיישבנו שתינו על הספה.
עיניי בהו בנקודה בחדר בזמן שאנה יושבת לידי ומסתכלת עליי.
"רעות" אמרה אנה חלושות.
מחשבותיי אשר הזכירו לי את האירוע שקרה לפני כמה דקות נקטעו והסטתי את מבטי אליה כשדמעות נוספות איימו לרדת מעיניי.
"מה קרה?" שאלה בדאגה כשעיניה הירוקות נעוצות בי.
אני לא מסוגלת לראות ירוק כרגע, זה מזכיר לי את האיש הזה.
דמעות הצטברו בעיניי והחלו לזלוג ללא הפסקה "כמ..מע.." התחלתי לומר אך הדמעות חנקו את גרוני וגרמו לאותיות לצאת באופן לא ברור.
"אביא לך מים" אמרה וקמה מהספה בזמן שניגבתי כמה דמעות וניסיתי לנשום כהלכה.
"קחי" אמרה אנה כשחזרה והגישה לי את כוס המים לפני שהתיישבה.
החזקתי בכוס המים ולגמתי מעט ממנה "סיימתי" אמרתי והנחתי את הכוס על השולחן בסלון.
"את יכולה להסביר לי מה קרה?" שאלה בסקרנות.
"מישהו ניסה ל.. לאנ.." התחלתי לומר אך קטעתי את עצמי, לא הצלחתי לבטא את המילה הקשה הזו.
"מה?" שאלה.
"לאנוס אותי" אמרתי בזריזות ופרצתי בבכי רועם.
אנה פערה את עיניה בהלם, לא היו לה מילים.
היא כרכה את שתי ידיה סביבי וחיבקה אותי בזמן שראשי מונח על כתפה ואני ממשיכה למרר בבכי.
"הוא הצליח?" שאלה לתוך החיבוק.
"לא" הצלחתי לומר מבעד לחנק הדמעות.
"תעלי לחדר שלך ותנוחי" ביקשה לאחר שהתנתקה ממני והסתכלה לתוך עיניי.
"אני לא יכולה לנוח, יש לי אימון עוד מעט" אמרתי בצער.
"אין מצב שאני נותנת לך ללכת לאימון במצב הזה" קבעה.
"אבל אנה, אני בס.." התחלתי לומר.
"תסתמי! את לא בסדר בשיט ואיפה זה קרה בכלל?" שאלה.
"רצתי אל.." התחלתי לסםר.
"בבגדים האלה? השתגעת?! והתעלפת היום, את צריכה לשמור על עצמך!" צעקה בדאגה.
"הייתי חייבת, את יודעת כמה סוכר היה בסלט הפירות הזה?!" צעקתי בשאלה.
"הרבה, אבל בקושי אכלת ממנו, אני אכלתי את הרוב" אמרה את האמת.
"אני חייבת לרזות" אמרתי בלחש.
"את רזה יותר מידי, אני נראת כמו נהג משאית לידך" אמרה בגיחוך שגרם לי לפלוט צחקוק קטן.
אנה היא החברה הכי טובה שלי בחבורה ותמיד הייתה.
למרות שאני כל כך שונה במראה החיצוני ממנה ומשאר החבורה, המראה שלי כל כך רגיל בניגוד אליהם.
אנה היא בעלת המשקל הגבוה ביותר מבינינו, אבל זה מעולם לא הפריע לה והיא בסך הכל בעודף משקל קל.
כנראה שנכון לומר שלאנשים מלאים יותר, יש שמחת חיים גדולה יותר.
"טוב תמשיכי, מה קרה?" שאלה.
"רצתי וכבר לא היה לי כח, אז נשכבתי על הקרקע ו.." ושוב נקטעתי.
"איכס יא מגעילה, לכי תדעי מה עבר שם!" צעקה ועיקמה את אפה.
"את מוכנה לתת לי לסיים במקום להצחיק אותי?" שאלתי.
"סליחה" אמרה וגירדה בעורפה.
"נשכבתי על הקרקע בחורשה ופתאום מישהו סתם לי את הפה ועלה מעליי, הוא לחש לי כמה מילים וריתק את ידיי לקרקע עד שלא יכולתי לזוז, בסופו של דבר פשוט בעטתי בו ורצתי הנה" הסברתי וצמרמורת עברה בגופי כשנזכרתי בכך.
אנה חיבקה אותי בשנית "אל תדאגי, זה עבר, הוא ניסה לפגוע בך מינית ולא הצליח" אמרה ברוגע.
"אני יודעת" אמרתי.
"אם תרצי להרחיב על זה, תזכרי שאת תמיד יכולה לבוא לספר לי" אמרה.
"אוקיי" אמרתי ומחיתי דמעה שעמדה בעיני.
"ועוד משהו" אמרה.
"מה?" שאלתי.
"את כל כך מסריחה" אמרה והתפקענו מצחוק.
"סורי" אמרתי והתנתקתי ממנה.
"לכי להתקלח ולנוח, אני אשלח הודעה למאמנת שלך שאת לא מרגישה טוב ולא תוכלי להגיע" אמרה בחיוך.
"תודה" אמרתי בחיוך והתקדמתי לכיוון המדרגות המובילות לחדרי.
המשך בקרוב, שבת שלום! :)
אל תשכחו לדרג, אתן קוראות מדהימות, אוהבת♥
YOU ARE READING
Training Olympic girl's life
General Fictionרעות לוי בת ה-16, נמצאת במשך כשנה תחת אימונים מפרכים ומתישים בהתעמלות אומנותית בכדי להיכנס לכושר ולהגשים את חלומה להגיע לאולימפיאדת החורף לנוער של שנת 2016. האימונים המפרכים מתבצעים בהשגחת מאמנת קשוחה אשר דורשת יותר מידי ולאט לאט גורמת לרעות לאבד א...
