"רעותי" נשמע קול עדין.
"הממ.." המהמתי חלושות.
"צריך לקום נושי, יש בית ספר" אמר הקול, רק ילדה אחת בעולם קוראת לי ככה.
פקחתי את עיניי באטיות וראיתי את נועה "עוד כמה דקות קטנטונת" ביקשתי וסגרתי את עיניי שוב.
"אבל אמא אמרה שאת תלווי אותי" אמרה.
"אוף נועוש נו, אני מותשת" אמרתי בתירוץ והרמתי את השמיכה עד מעל פניי.
"טוב" אמרה ונשמעו צעדיה מתרחקים.
"יש" מלמלתי בעייפות.
"את הכי יפה בעולם
מלכת היופי שלי
רק איתך אני מרגיש קיים
נולדת בשבילי..."
התיישרתי במהירות מהלם "תנמיכי!" צעקתי.
לפתע נועה נעמדה בפתח חדרי עם הפלאפון בידה "מה אמרת? להגביר?" שאלה בצעקה והגבירה את המוזיקה בפלאפון בעודה מתקרבת אל מיטתי במהירות.
"נו די!" צעקתי והרגשתי את עצמי מתעוררת.
נועה החלה לקפוץ על מיטתי והתחלתי לרעוד, הרגשתי שהתעוררתי לגמרי וחטפתי מידה של נועה את הפלאפון.
"תחזירי לי" צעקה ואני התרוממתי על מיטתי ועמדתי.
"זה לא פייר, את יותר גבוהה!" צעקה והחלה לקפוץ על מיטתי בניסיון לקחת בחזרה את הפלאפון שלה כשהנמכתי את המוזיקה לגמרי.
"אוף! אז אני אשיר!" קבעה.
"מה? לא" צעקתי בבהלה.
"את הכ.." התחילה נועה לשיר אך סתמתי את פיה עם ידי השנייה והיא המשיכה למלמל.
"אני אלווה אותך, רק תשתקי ואל תדליקי שוב את המוזיקה ובמיוחד לא את השיר הזה!" ביקשתי והסרתי את ידי מפיה.
"למה?" אמרה ונתתי לה את הפלאפון בחזרה.
"כי הכל שקר, אין באמת בחור כזה שיאהב בחורה עד כדי כך" הסברתי ונועה עיקמה את פרצופה.
"אני אוהבת אותך" אמרה בחיוך.
"אבל את לא בחור, את ילדונת קטנטנה בת 6" אמרתי ופרעתי את שיערה.
"די!" צעקה וירדה ממיטתי.
"לכי להתלבש" ציוויתי בצחקוק ונועה יצאה מחדרי.
נכנסתי אל חדר האמבטיה בחדרי והסתכלתי במראה, החיוך שהיה לי לפני כמה רגעים כשדיברתי עם נועה פשוט נמחק כשצפיתי בבועתי במראה.
צחצחתי את שיניי בעייפות ונכנסתי אל חדרי, לבשתי ג'ינס בגוון אפרפר וחיפשתי חולצה, מצאתי חולצת בית ספר צהובה ושמתי אותה עליי אך היא הייתה משוחררת מידי, היא יותר מידי גדולה עליי.
הורדתי את החולצה וחיפשתי משהו אחר ללבוש, בחרתי בחולצה אפורה ללא שרוולים ושמתי מעליה סווצ'ר לבן עם סמל בית ספר שהשארתי פתוח וירדתי במדרגות לכיוון הסלון, ראיתי את התיק שלי ליד המדרגות והזזתי אותי עם רגלי לכיוון השולחן בסלון.
"נושי את יכולה לעזור לי?" אמרה נועה בזמן שהתקדמתי אליה וראיתי שהיא מנסה לאסוף את שיערה המתולתל.
"בטח" אמרתי כשנעמדתי מאחוריה והתחלתי לאסוף את שיערה לקוקו.
"התלבשתי יפה?" שאלה בזמן שסיימתי לקשור את שיערה והיא הסתובבה אליי בכדי שאסתכל.
בחנתי את גופה וראיתי מכנס טרנינג ארוך בצבע ורוד וחולצה לבנה ארוכה, הסתכלתי לתוך עיניה החומות "נועה" אמרתי ברצינות והיא הרצינה גם היא את פנייה בפחד וחיכתה להמשך דבריי "את דומה למרשמלו" קבעתי.
"רעה" סיננה.
"טוב יאללה מה השעה?" שאלתי.
"6:51" אמרה בשלווה.
"מה?!" צעקתי "למה הערת אותי וגרמת לי להתארגן כל כך מוקדם?" שאלתי.
"כי רציתי שתלווי אותי לחברה, אנחנו אמורות לאכול ארוחת בוקר יחד" אמרה בתירוץ.
"טוב קחי את הדברים לבית הספר ונלך" אמרתי בעצבנות והרמנו שתינו את התיקים על גבנו.
נעלתי את דלת הבית והתחלנו ללכת לכיוון ביתה של חברה של נועה, השארתי אותה שם ואמא של חברתה של נועה אמרה לי שהיא תסיע את שתיהן לבית הספר.
~~~~~~
הוצאתי את הפלאפון מתיקי וראיתי שהשעה היא 7:03, עוד יש לי זמן עד שיתחיל השיעור אז התחלתי ללכת והתיישבתי בדרך על ספסל, כל ההליכה הממושכת הזו גרמה לגופי להתחמם מעט אז הורדתי את הסווצ'ר הלבן שלי והנחתי אותו על מקום הישיבה בספסל ואת תיקי זרקתי אל הרצפה.
קברתי את ראשי באחת מידי, הרגשתי את הרעב מתחיל לכרסם בי, לא אכלתי מאז אתמול בערב לאחר האימון, פשוט הלכתי לישון.
נועה בטח אוכלת עכשיו, החברים שלי ישנים או אוכלים כרגע בביתם.
ואני? מרעיבה את עצמי.
אף אחד לא מבין עד כמה זה קשה לי להסתכל במראה ולא לאהוב את מה שאני רואה.
אף אחד לא מבין עד כמה זה קשה לי למנוע מעצמי לאכול כשאני רעבה.
אף אחד לא מבין עד כמה האימונים האלה קשים, מפרכים ומתישים.
אף אחד לא מבין אותי.
המשך בקרוב!!(:
YOU ARE READING
Training Olympic girl's life
General Fictionרעות לוי בת ה-16, נמצאת במשך כשנה תחת אימונים מפרכים ומתישים בהתעמלות אומנותית בכדי להיכנס לכושר ולהגשים את חלומה להגיע לאולימפיאדת החורף לנוער של שנת 2016. האימונים המפרכים מתבצעים בהשגחת מאמנת קשוחה אשר דורשת יותר מידי ולאט לאט גורמת לרעות לאבד א...
