"אני לא רוצה לדבר איתך" ענתה בתקיפות מופגנת.
"למה?" שאלתי ללא הבנה.
"למה? בגלל שמאתמול כמה מהתלמידים המקובלים צוחקים על אלי בגללך!" אמרה בהרמת קול וכמה מבטים הוסטו אלינו.
"למה בגללי?" שאלתי בקול רגוע בכדי לדרבן את לורן להבין את הרמז.
"לא יודעת" ענתה והסתכלה הצידה.
"אז בגלל שהוא אמר לך שאני 'עשיתי לו משהו' את פשוט כועסת עליי מבלי לשאול אותי מה באמת קרה?" שאלתי המומה.
חשבתי שהחברות שלנו יותר חזקה מזה, כמה מילים מאלי והיא מחליטה להפסיק לדבר איתי?
אני מבינה שהוא אח שלה, אבל למה היא לא רוצה לשמוע את הצד שלי בעניין?
"אלי ניסה להשפיל את נריה ליד המקובלים ללא הצלחה מכיוון שקטעתי את המופע הקטן שלו" אמרתי כשהכעס ניכר על פניי והורגש בנימת קולי.
בטני החלה לכאוב והנחתי עליה את ידי "לא משנה כבר" אמרתי וסובבתי את הכיסא לכיוון הלוח, מחכה שהשיעור יתחיל.
~~~~~~
"את מוכנה להסביר לי מה יש לך?" שאלה אנה.
"על מה את מדברת?" שאלתי בזמן שאני מכווצת את עיניי למרגש הכאב החד בבטני שלא עוזב אותי.
"שתקת כל השיעור ועשית פרצופים מוזרים, כמו עכשיו" הסבירה.
"אני לא" התגוננתי ואז לורן עברה לידינו, היא הסתכלה עליי במבט חד ובוחן כשהיא ממשיכה ללכת לכיוון היציאה מהכיתה.
"צריכה פוסטר?" שאלתי את לורן והיא יצאה החוצה בפרצוף זועף.
הייתי עצבנית מידי והוצאתי את המשפט הכי מטומטם שלי, הוצאתי עליה עצבים שהאמת שדי הגיעו לה..
למה לא להקשיב לשני הצדדים בעת ריב?
"מה הולך כאן?" שאלה אנה בבלבול.
אני לא יכולה לספר לה מה קרה..
הרי הכל התחיל מאלי, אני לא רוצה ליצור סכסוך.
"לורן לא רוצה לדבר איתי כי רבתי עם אלי" הסברתי.
"מה הוא עשה הפעם?" שאלה בסקרנות.
"זה באמת לא משנה" אמרתי בחיוך.
"אבל רעות.." התחילה.
"זה באמת כלום ואשלים עם לורן בסופו של דבר" אמרתי בליווי חיוך מעודד.
"אוקיי ולנושא אחר" אמרה והורידה את ידה לכיוון תיקה.
"והוא?" שאלתי.
"אוכל" ענתה והוציאה מתיקה כריך.
"כבר אכלתי" אמרתי.
"אכלת מספיק?" שאלה והסתכלה לתוך עיניי.
"כן" עניתי בכנות.
"בכל זאת, תאכלי עוד קצת, אני רוצה שתאגרי כח" הסבירה וחתכה את הכריך שלה לשני חצאים.
אולי כאב הבטן נובע מחוסר אוכל?
אוכל עכשיו ואוריד את זה ממני אחר כך בפעילות מאומצת יותר.
"תביאי" אמרתי והיא הגישה לי את אחד מהחצאים שבידה.
~~~~~~
השיעור השישי עומד להסתיים בעוד מספר דקות אך כאב הבטן שמלווה אותי מהבוקר: עדיין לא עוזב אותי.
"כולם לפתוח מחברות ולכתוב את שיעורי הבית" הכריזה המורה ובחלל הכיתה נשמעו קולות הייאוש של התלמידים.
פתחתי את המחברת והוצאתי עט כחול מהקלמר.
"שאלה ראשונה, הסבירו מהן.." התחילה המורה.
אך הפסקתי לשמוע אותה בתוך כמה רגעים כשצליל מהבטן שלי נשמע.
אך זה איננו היה צליל רעב.
הבטן ממשיכה לכאוב לי, אז אני משחקת עם העט בידי בכדי לנסות להתרכז בו במקום בכאב.
"הכל בסדר?" שאלה אנה והסיטה את מבטה אליי לרגע ואז חזרה לכתוב במחברתה את השאלה הבאה שמוכתבת על ידי המורה.
"אעתיק ממך את השאלות אחר כך" קבעתי והמשכתי לשחק עם העט בידי.
"שאלה חמיש.." החלה המורה להכתיב אך הצלצול נשמע ברחבי בית הספר וקטע את דבריה.
תלמידים נכנסו ויצאו מן הכיתה בקצב מהיר, הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת.
הסטתי את מבטי אל העט וראיתי ששכחתי לסגור את פקקו וחלק מהדיו יצא על ידי.
"אוי שיט, אני כבר חוזרת" אמרתי ויצאתי מהכיתה לכיוון שירותי הבנות.
נכנסתי לתוך השירותים וראיתי נערה מהכיתה שלי בבגדי חורף אופיינים לחודש דצמבר, אך כמו רוב הבנות בכיתה, היא גזרה את חולצתה.
טרנד מטומטם ביותר לפי דעתי.
"מה את מסתכלת?" שאלה בקול צייצני כשהבחינה שבהיתי בה מסדרת את חולצתה הגזורה.
"הייתי עונה לך, אבל הקול שלך צורם לי באוזן" עניתי והסתכלתי על עצמי במראה ליד הברז, רואה אותה לידי כשהיא מנסה לא להתפוצץ.
"כאילו שהקול שלך יותר טוב, אנורקסית מטומטמת" קראה לי.
העיניים שלי ננעלו על המראה כשאני מביטה בהשתקפותה מאחורי.
"איך קראת לי?" שאלתי והסתובבתי אליה.
"אנורקסית" ענתה בהתגרות.
עצביי מתחילים לעלות וכך כאב הבטן מתגבר לו.
"סתמי את הפה, פרחה" עניתי בזמן שסרקתי את גופה ולאחר מכן גלגלתי את עיניי.
"אפשר לחשוב מי את.. כולה רעות לוי" אמרה בזלזול.
התקרבתי אליה מעט כשמבטי ננעל על עיניה החומות "את יודעת מה מצחיק?" שאלתי.
"מה?" שאלה מבולבלת משאלתי והעבירה את ידה בשערה החום.
"שאנחנו באותה הכיתה ואת יודעת מה שמי ולי אין שמץ מה שלך" אמרתי וניסיתי להחניק את הצחוק.
"מיראל אב.." התחילה.
"לא אכפת לי" עניתי בהרמת קול.
הבטן שלי ממשיכה לכאוב, זה פשוט נורא.
"ובאיזו זכות את מנסה להתנשא מעליי?" שאלתי.
"אני יותר טובה ממך" אמרה בחיוך.
"אני אפילו לא מכירה אותך" אמרתי.
אני באמת לא מכירה אותה, היא נמצאת בכיתה שלי כבר כמה שנים אך אני לא ילדה שנדבקת למקובלים ומקשיבה לרכילויות כך שזה לא בדיוק מעניין אותי.
"את מעצבנת אותי" אמרה והתקרבה אליי "יום יבוא, ואת תיפלי" אמרה ונתנה לי מכה בגבי.
היא התקדמה לכיוון היציאה מהשירותים בעוד שאני הרגשתי שמכתה בגבי טילטלה אותי לגמרי וזו הייתה המכה האחרונה שגרמה לכאב בבטני להתחזק.
הרגשתי שאני לא יכולה יותר ורצתי אל אחד מתאי השירותים.
פתחתי את דלת התא וירדתי על ברכיי כשאני רוכנת אל האסלה ומקיאה את כל תכולת האוכל המועט שהיה בקיבתי, פשוט הוצאתי את כל מה שהיה.
הריח היה נורא והכאב בבטני התחלף בתחושת הקלה מכך שמה שהציק לי יצא ממני.
התרוממתי על רגליי והסתובבתי אחורה בכדי ללכת לכיוון הברז ולשטוף את פי וידי מלאת הדיו שעדיין לא שטפתי, אך ציפתה לי הפתעה.
"ובכן, כפי שאתם רואים, זו הייתה רעות לוי האנורקסית שלנו שסודה התגלה" אמרה מיראל והורידה את הפלאפון כשחיוך זדוני מרוח על פניה ועל פניי שרוי מבט מבוהל כשעיניי מורחבות מפחד.
ווהוו, נגמר לי מחסום הכתיבה אז כתבתי פרק ארוך מהרגיל :>
#שונאת_בית_ספר_בואו_נהרוג_את_מי_שהמציא_את_שיעורי_הבית.
המשך בקרוב, אוהבת♥
YOU ARE READING
Training Olympic girl's life
General Fictionרעות לוי בת ה-16, נמצאת במשך כשנה תחת אימונים מפרכים ומתישים בהתעמלות אומנותית בכדי להיכנס לכושר ולהגשים את חלומה להגיע לאולימפיאדת החורף לנוער של שנת 2016. האימונים המפרכים מתבצעים בהשגחת מאמנת קשוחה אשר דורשת יותר מידי ולאט לאט גורמת לרעות לאבד א...
