Training Olympic girl's life

פרק 13: חיבה

שנינו ישובים חבוקים על הספסל, צמודים כל כך.
דמעותיי הפסיקו לרדת והתחלתי להרגיש רגועה יותר בין ידיו של נריה העוטפות את גופי.
הפחד בתוכי התחלף להרגשה מוגנת בין ידיו כשהוא החל ללטף את גבי עם אחת מידיו והרגשתי את גופי מעקצץ ממגעו.

לאחר כמה דקות החלטתי להתנתק ממנו וכך עשיתי לאט לאט בזמן שאני מרימה את מבטי אליו ומנגבת את דמעותיי ביד אחת.
נריה הרים את ידו והניח אותה על עיניי והחל לעזור לי למחות את הדמעות.
"את רוצה אולי לספר לי מה קרה?" שאל.
"אני פשוט לא מרגישה טוב" אמרתי.
חלק מהאמת זה גם טוב..
"שתית מספיק?" שאל.
"תגדיר 'מספיק' מבחינתך" ביקשתי.
הוא התכופף אל תיקו והוציא ממנו בקבוק מים מלא עד לסופו "תשתי" ביקש והגיש לי אותו.
"אבל אני לא צמאה" הסברתי.
"את קצת חיוורת" אמר.
"כי הקאתי" התגוננתי.
"הקאת? מתי?" שאל.
"כבר אמרתי לך שאני לא מרגישה טוב, לגיטימי שזה יקרה" עניתי ברוגע.
כן רעות, ממש טבעי שתקיאי באמצע היום, נו באמת..
"תשתי" ביקש בשנית והגיש את בקבוקו קרוב יותר אליי "אני בטוח שחסרים לך נוזלים" הסביר.
לקחתי את הבקבוק מידו "בסדר דוקטור" אמרתי בחיוך והוא החניק צחקוק.
לקחתי את בקבוק המים מידו, פתחתי את הפקק ולגמתי מעט מן המים.
"תודה" אמרתי.
"תשתי עוד'' ביקש.
"שתיתי מספיק" התגוננתי וסגרתי את הפקק.
"לא את לא" אמר.
"כן אני כן" אמרתי.
"לא" אמר.
"כן" אמרתי והסתכלנו אחד לשנייה בעיניים ולפתע התחלנו לצחוק ללא שליטה.
"למה זה משנה לך בכלל כמה שתיתי היום?" שאלתי כשהתחלתי להרגע מהצחוק.
"שלא תתעלפי שוב" אמר כשדאגה ניכרת על פניו, אכפת לו.
"אם כבר הגענו לנושא הזה, תודה על אותו היום שעזרת לי כשהתעלפתי" הודתי לו "לא שאני זוכרת מה התרחש כי הייתי מעולפת" אמרתי וגירדתי חלושות בעורפי "אבל תודה" סיימתי בחיוך.
"אין על מה" אמר בחיוך.
"בטח שיש" אמרתי.
למה הוא מזלזל בטוב הלב שלו?
"כל אחד היה עושה את זה" אמר כאילו את הדבר הכי מובן מאליו.
"אתה לגמרי טועה" אמרתי אוטומטית.
"כל אחד היה עוזר לנערה מעולפת" אמר בבטחון.
"ממש לא, יש אנשים שפשוט מחכים שהבן אדם יפול בכדי שיוכלו לרסק אותו סופית" אמרתי.
כפי שמיראל נוהגת בי כרגע, מעולם לא דיברנו ולכן לא ידעתי שהיא שונאת אותי.

טעות אחת.
אנשים מחפשים טעות אחת בכדי להפיל אותך, צריך להיזהר בחיים האלה.

"מה גורם לך לחשוב כך?" שאל בהתעניינות.
"לא משנה" אמרתי במידיות ושיחקתי מעט עם אצבעותיי.
"אוקיי" אמר.
"תגיד" התחלתי ונקטעתי, לא יודעת אם לשאול את מה שעובר בראשי.
"מגיד" אמר.
"מגיד?" שאלתי.
"האמת שאין לי מושג אם יש מילה כזו" אמר וגירד בעורפו מהמבוכה.
"גאון" אמרתי מצחקקת.
"תשאלי את מה שרצית" אמר.
"למה אתה נחמד לאנשים כל הזמן?" שאלתי.
"מה?" שאל, כנראה לא הבין מהיכן הנחתתי עליו את השאלה הזו.
"אתה נחמד לכולם והם רק מזלזלים בך, אז למה אתה ממשיך להיות נחמד לכולם, גם למי שלא מגיע לו היחס הטוב הזה ממך?" שאלתי.

"אני לא אשנה את האופי שלי בכדי להתאים לסביבתי ולהיות כמו כולם.
אני מי שאני ולא אשתנה מכיוון שקצת קשה" אמר.

"בסוף אני אעריץ אותך" אמרתי בכנות.
"מה, למה?" שאל ללא הבנה.
"אתה בשלב אחר בחיים" אמרתי.
"למה את מתכוונת?" שאל.
"כל הנוער בגילנו מתעסק בדברים כל כך שטחיים כמו מעמד חברתי" אמרתי כשאני נזכרת באלי שניסה להשפיל את נריה מול חבורת המקובלים של השכבה.
"את מתכוונת לאלי?" שאל.
"אתה פשוט קורא אותי" אמרתי וצחקוק נפלט מפי.
"כמו ספר פתוח" אמר וחיוך עלה על פניו.
בהיתי בחיוכו ולא הצלחתי להוריד את החיוך מפניי.
"מה השעה?" שאלתי כשהצלחתי להתפקס.
הוא הוציא את הפלאפון מכיסו והביט בו "14:57" ענה והכניס אותו חזרה לכיסו.
"שיט!" צעקתי וקמתי מהספסל.
"מה קרה?" שאל והתרומם גם הוא מהספסל.
"יש לי אימון" אמרתי בייאוש ותפסתי את תיקי בידי.
ניסיתי להרים אותו אך הייתי עדיין חלשה מכיוון שהקאתי לפני כמה שעות ובאמת כפי שנריה אמר, בקושי שתיתי
נריה תפס בתיק והלך איתו עד שהגיע לאחורי גבי.
"ידיים לצדדים" ביקש וכך עשיתי.
הוא הניח את התיק על כתפיי ואז תפס בשיערי.
אצבעותיו נגעו מעט בעורפי וגרמו לתחושה נעימה לעבור בתוכי.
הוא סידר את שיערי מעל התיק והסתובבתי אליו כשסיים.
הסתכלתי לתוך עיניו והוא לתוך עיניי, שתיקה נעימה שררה.
הרגשתי את ליבי פועם במהירות, הלב שלי מעולם לא פעם במהירות כזו בגלל נריה.
"היה לי כיף לדבר איתך" אמרתי ושברתי את השתיקה.
הוא התקרב אליי עד שראשו היה כל כך קרוב לראשי, התחלתי לבלוע את רוקי, לא יודעת איך להגיב.
הוא התכופף אל ראשי ונשק למצחי, שפתיו השתהו שם כמה שניות ועצמתי את עיניי, התענגתי על מגעו עליי "גם לי היה כיף לדבר איתך" אמר.
הרגשתי אותו מתנתק ממני לאט ופקחתי את עיניי "בהצלחה באימון" אמר והרים את תיקו מן הרצפה.
"תודה" אמרתי, לא היו לי מילים נוספות בפי.

התחלתי ללכת לכיוון אולם ההתעמלות, אני חייבת להגיע לאימון בזמן.
'למה התרגשתי ממגעו של נריה?'
'יכול להיות שאני מרגישה אליו משהו?'
אלו השאלות שעברו בראשי בזמן הליכתי.
הגעתי לאחר כמה דקות לאולם, אימון נוסף, הנה אני באה...

פרק לכבוד יום ההולדת המשותף שלי עם רעות, אני 17 והיא 16 היום(:
אוהבת אותך תאומי ויום הולדת שמח לנו♥  ~17.9~

~סתם שתדעו: רעות לוי היא חברה שלי שמספרת לי על עולם האימונים ולכן היא ההשראה שלי לכתיבת הסיפור.
בקרוב המשך, אוהבת♥