Training Olympic girl's life

פרק 30: אומץ לשאול

ההודעה שפרסמתי ומחקתי לא הייתה בשום אופן במטרה לפגוע.
אלא הודעה כללית.
לרשום לי 40 הודעות באיזה שתי דקות זה ממש תוקע את הפלאפון כי יש לי עוד סיפורים כאן וכל ההתראות גורמות לוואטפאד שלי לקרוס.

אגב, התחלתי להעלות את הסיפור מהתאריך: 24 ליולי בשנת 2015.
בעוד שהסדרה: "אנחנו במפה" עלתה ב- 18 לנובמבר 2015.
כך שהפרק הראשון אצלי עלה לפני של הסדרה.
ראיתי שאתן משוות את הפרקים שלי לסדרה הזו כשבעצם עדיין לא שודרה כשהתחלתי להעלות.
~~~~~~

הלם תקף אותי, לא ציפיתי לתשובה כזו.
"איך את יודעת?" שאלתי בסקרנות.
"כולם יודעים" ענתה לורן בפשטות.
"לא ידעת?" שאלה אנה.
"לא.." מלמלתי.
"אפילו אני ידעתי" אמר אלי.
"איך אני לא יודעת?" שאלתי את עצמי יותר מאשר את החבורה.
"את אף פעם לא מקשיבה לרכילויות" הזכירה לורן "אגב, אתמול שמעתי שמעיין רבה עם..".
"לא מעניין" פסלתי את משפטה והרמתי את ידי כסימון לתמרור עצור.
"לא פלא שאת לא מעודכנת" זרקה לעברי אנה.
אני מניחה שהם צודקים.

"אבל בולימיה?" מלמלתי בשאלה "איך אישה בוגרת מגיעה למצב כזה?" שאלתי בעצב.
"זה לא משנה עכשיו" שללה אנה "תזכרי לא לדבר עם נריה על אמא שלו" הבהירה.

הדברים מתחילים לחלחל לראשי.
נריה קלט את המצב שלי בשנייה, יכול להיות שהוא זיהה בי דפוס התפתחות התנהגותית הקרובה לשל אמו המנוחה?

"האישה שהייתה הכי חשובה לי בעולם" הוא אמר.
האישה הראשונה הכי חשובה בחייו של נער היא אמא שלו.
אין לי ספק שהוא דיבר עליה.

אני מתחילה להבין הכל.
כשפלטתי ליד נריה שהקאתי, הוא נבהל.
הוא יודע אילו תסמינים יש לנערה שמרעיבה את עצמה כי הוא ראה בעיניו את האישה הכי קרובה לו קורסת עד למותה.
צמרמורת החלה לעבור בגופי רק מעצם המחשבה שבה אחד מהוריי יפגע.

לאבד הורה, זה לאבד אדם שהיה איתך בכל השלבים בחייך.
לאבד אדם שאיתו הרגשת ביטחון מילדותך.
לאבד אדם שהשתדל לתת לך את כל אהבתו.
לאבד הורה, זה לאבד חלק ממך.

"רעות" העיר אותי אלי ממחשבותיי.
"מה?" שאלתי.
"הכל טוב?" שאל אלי.
"כן" עניתי.
אבל יהיה יותר טוב לאחר שאדבר עם נריה ואסביר לו שאני לא בולימית, הוא טעה לגביי.
אאזור אומץ בכדי לדבר איתו בסיום יום הלימודים.

~~~~~~
"נריה" אמרתי וירדתי במהירות במדרגות, יצאתי מבניין השכבה בכדי להגיע לעמוד לצידו.
"היי" אמר נריה בליווי חיוך קל.
"נוכל לדבר?" שאלתי בזמן שהמשכנו ללכת לכיוון שער היציאה מבית הספר.
"בטח" ענה בחיוב "אבל אולי כדאי שנתפצל מכאן" הציע כשאיננו מנתק את מבטו מנקודה כלשהי לפנינו.
הסטתי את מבטי לנקודה שבה נריה מביט וחזיתי באלי מדבר עם אנה.

אני מניחה שנריה עדיין מעדיף לא להתקרב יותר מידי לאלי.
בכל זאת, סליחה חסרת רגש הנה חסרת טעם.

לפעמים נראה לי שאלי התנצל על שניסה להשפיל את נריה ליד התלמידים המקובלים רק בגלל שהיה ביום טוב.
ובכלל, הוא התנצל בפניי על שראיתי זאת במקום להיות גבר ולהתנצל פנים מול פנים בפני נריה.

אני מקווה שאנה תתחיל לגרום לאלי להתפקס מעט מכיוון שיש בו רגעים שבהם הוא מדבר לאנשים בחוסר כבוד.
אנה לעומתו, מאמינה בהתגוננות ולא בתקיפה.

"הוא לא ירד עלייך" הרגעתי.
לא אתן לאלי לנהוג כך שוב בנריה.
"אני לא בטוח בקשר לזה.." מלמל נריה וגירד בעורפו בעצבנות.
"תסמוך עליי" ביקשתי והתקדמנו יחדיו לשער בית הספר כשאינני מסתכלת לצדדים בכדי לראות מי צופה בנו.
שיחיו את חייהם ואני אחיה את שלי.

~~~~~~
הגענו לחורשה והנחנו את התיקים לצידנו על הספסל שעליו התיישבנו.
התיישבתי בקצה הימני בעוד שנריה ישב בקצה השמאלי.
הבטתי על נקודה באופק ונשמתי לרווחה. 
"על מה רצית לדבר?" שאל נריה כשאינני הסטתי את מבטי מהאופק.
"אתה חושב שיש לי הפרעות אכילה?" שאלתי.
"לא חושב" סטר "יודע" הבטיח.

הסטתי את מבטי לכיוונו והסתכלתי לתוך עיניו "אתה יכול.." התחלתי אך קטעתי את עצמי.
אולי אין לי רשות לבקש את זה.
אולי זה פרטי מידי.
אולי כואב מידי להעלות את הנושא בפניו.

"יכול מה?" שאל נריה בסקרנות.
על החיים ועל המוות, עדיף לשאול מאשר לשתוק.
מקסימום אקבל סירוב לבקשתי ואבין שנריה לא מוכן לדבר על ההפרעה שלקחה ממנו את אמו.
"לספר לי מזווית הראייה שלך על בולימיה" ביקשתי.

הוא בלע את רוקו ומבטו נהפך לקר "בקיצור" התחיל את משפטו ונעצר "את רוצה לדעת איך הרגשתי כשראיתי את אמא שלי הולכת ודועכת בגלל ההפרעה הזו?" הגדיר בשאלה.
המבט הקר והאטימות שנראת בו כרגע כשאנו מתחילים לגעת בנושא הקשה הזה, רק מראה לי את הניסיון שלו להישאר חזק.
"כן" עניתי בחיוב "אתה מסוגל לספר לי?" שאלתי בציפייה. 

100 דירוגים וממשיכה✌
תודה על הכל, מדהימות❤