Training Olympic girl's life

פרק 5: הרעב מחלחל בי

"אנחנו יכולים לדבר?" שאלתי וחיכיתי לתשובתו של נריה.
"על מה?" שאל והוריד את האוזנייה השנייה מאוזנו והניח את הפלאפון על השולחן.
"תקשיב, אני מצטערת על שהתפרצתי עלייך היום בבוקר, אבל אני לא רגילה לזה" אמרתי.
"לא רגילה למה?" שאל וכיווץ את עיניו.
"לבנים נחמדים" אמרתי.
"מה זאת אומרת?" שאל.
באמת נראה שהוא מתעניין, זה משרה תחושה נעימה שגורמת לי לרצות לדבר.
"בדרך כלל, מסתכלים רק על הגוף שלי" אמרתי במבוכה וגירדתי בעורפי.
"וכשהנחת עליי יד, חשבתי שאתה.."
"רעות, תעצרי כאן ותקשיבי" ביקש.
"אוקיי" הסכמתי.
"לא כל בני אדם חושבים אותו הדבר.
יש אנשים שפועלים מבלי לחשוב על האדם שעומד מולם ופוגעים בו,
יש את אלה שהולכים אחרי הזרם
ויש את אלה ששונים מכולם ולקטגוריה הזו אני משתייך" אמר כשהוא מביט לתוך עיניי ובלעתי את רוקי.
"אתה צודק" אמרתי בחיוך.
"אני יודע" אמר וחייך חיוך קטן כשהוא משחק באצבעותיו.
"אתה יודע.." התחלתי לומר והוא חיכה להמשך דבריי "אף פעם לא דיברנו" אמרתי.
"דווקא כן דיברנו, שנה שעברה ביקשת ממני דבק בשביל.." התחיל לספר.
"לא" אמרתי וצחקקתי, אני לא מאמינה שהוא זוכר דברים קטנים כאלו "אני מתכוונת שלא באמת דיברנו על דברים אמיתיים" אמרתי והוא חייך.
"תמיד אפשר.." אמר וקטע את עצמו.
"כן, אפשר" אמרתי בחיוך.
נריה התכופף לעבר תיקו והוציא חטיף שוקולד, כמה שבא לי, אבל אסור.
"רוצה?" שאל ופתח את העטיפה.
"ל..לא תודה" אמרתי.
"בטוחה?" שאל וקירב את השוקולד לפיו "אחרי שאנגוס בו, אין דרך חזרה" אמר בדרמטיות שהצחיקה אותי.
"בטוחה" אמרתי מגחחת.
לא את לא, את מתה מרעב רעות.
צפיתי בו אוכל, זה רק גרם לרעב שבי להתעצם "אני כבר חוזרת" אמרתי ויצאתי מהכיתה.
רצתי אל הקולר ושתיתי מים בתקווה שזה ישכיח ממני את הרעב, מה שהתגלה כתקוות שווא.
אני לא יכולה לחזור לכיתה ולראות את נריה או את שאר הילדים אוכלים אז החלטתי ללכת לשירותים ולנעול את עצמי באחד התאים עד שההפסקה תיגמר.
נכנסתי אל השירותים וראיתי שלוש פרחות מהכיתה בלבוש מינימלי שמות ליפגלוס, בתגובה למראהן פשוט גלגלתי את עיניי.
"תיזהרי שזה לא יתקע לך" אמרה הפרחה שעמדה באמצע וסגרה את הליפגלוס שלה.
"דברי איתי כשתתלבשי, פרוצה" אמרתי בחיוך.
אני ממש לא מהבנות ששותקות כשיורדים עליהן, אני תמיד עונה וזה פשוט מטריף אנשים.
"להתלבש כמוך? לא תודה" אמרה כשהיא סורקת את לבושי וזוג המזדנבות שלה רק הגבירו את צחוקן שנשמע כמו נעירות של חמורים.
"העיקר שתתלבשי, החצאית הקצרה הזו שמחוסרת בבד רק נותנת רמז לאופי שלך: הוא חסר" אמרתי והיא החלה לבלוע את רוקה.
"ואתן, כדאי שתעשו ניתוח להשתלת אף בכדי שבפעם הבאה יצא לכן צחוק נורמלי אם זה אפשרי בכלל" אמרתי ושלושתן יצאו החוצה ללא מילים.
זה לא שאני רעה, אני פשוט לא נותנת לאף אחד להשפיל אותי ואת הקרובים אליי.
יש משפט שאני הולכת לפיו: "אל תתחיל קרב, רק תסיים אותו".
אני לא מחפשת אנשים בכדי להציק להם, אני קוטלת אותם כשהם מנסים לפגוע.
לפתע נשמע הצלצול.
'את יכולה לעבור את היום הזה רעות' אמרתי לעצמי והתקדמתי לכיוון הכיתה.

~~~~~~
"את בטוחה שאת לא יכולה להבריז מאימון אחד?" שאלה לורן כשהתקדמנו לעבר שער בית הספר.
"לא, אני חייבת להתאמן, יש לי 5 שעות היום" אמרתי בייאוש.
"5? זה לא היה 4 בשבוע שעבר?" שאלה.
"היה, דליה חושבת שאני צריכה להתרגל בהדרגה להתאמן יותר שעות" אמרתי.
"אוקיי, טוב אני חייבת לראות מה עם אלי, הוא ואנה מתעכבים" אמרה.
"הם בטח שוב רבים" אמרתי מצחקקת.
אנה ואלי נמצאים בריב תמידי לא ברור כבר שנים.
"מי שרב, מאוהב" שרה לורן בחיוך.
"טוב אני חייבת ללכת" אמרתי מצחקקת.
"סבבה אז בהצלחה באימון ומחר תספרי לי איך היה עם נריה" אמרה בחיוך וחיבקה אותי.
"ביי" אמרתי והלכתי לכיוון ביתי.
אני יכולה להישבע שאני שומעת את הבטן שלי מקרקרת בקולניות.
הנחתי את ידי על בטני והמשכתי ללכת.

~~~~~~
"אני בבית" צעקתי וטרקתי את הדלת.
"נושי" נשמעה צעקתה של נועה והיא רצה אליי "את יכולה לעזור לי בשיעורי הבית?" שאלה.
"האמת שתכננתי לישון קצת לפני האימון" אמרתי וחיוכה של נועה ירד לאט לאט.
"אה טוב" אמרה והלכה.
נמאס לי כל כך לאכזב את כולם, אני תמיד עסוקה מידי בשביל לבלות עם החברים שלי או המשפחה שלי.
"חכי" אמרתי והיא הסתובבה אליי "אני אעזור לך נוני" אמרתי והלכתי לכיוונה.

~~~~~~
15:43 ,סיימתי לעזור לנועה עם שיעורי הבית למרות שבקושי הצלחתי להתרכז, הייתי מרוכזת יותר בכאב הבטן שהתחולל בבטני.
שמתי את תיק האימונים שלי על כתפי, שתיתי כוס מים והתחלתי ללכת.

"הגעת בזמן" אמרה דליה.
"אני הולכת להחליף בגדים" אמרתי והלכתי לכיוון השירותים בצעדים איטיים.

עוד אימון, הנה אני באה...

המשך בקרוב♥