Training Olympic girl's life

פרק 23: פיזיותרפיה

לא כזה קל לי לכתוב פרקים על כאבים בגוף :/ , כואב לנסח :O
אני משתדלת.. ומקווה בכל פעם שיוצא מספיק טוב♥
איך התיאורים שלי בכללי לדעתכן? :/

קוראות חדשות: תדרגו (★) את כל הפרקים *פרצוף מתחנן עם אקדח ביד* אעריך את זה מאוד ~ (-: ~

בהיתי בתקרת החדר בניסיון למצוא תשובה, את מי אני עלולה להזכיר לנריה ומה קרה לה?

סילקתי את המחשבה הזו מראשי וניתקתי את מבטי מהתקרה בזמן שלקחתי את הפלאפון מהשידה ובהיתי במסך, התור לפיזיותרפיה יתחיל בעוד כ-40 דקות.
התקשרתי להזמין מונית שאמורה להגיע בעוד כמה דקות והתרוממתי ממקומי.
הנחתי את רגליי על רצפת החדר והרגשתי כאב חד בגבי, בעיקר בחלקו התחתון.

התחלתי ללכת באיטיות לכיוון המקלחת כשכאב המתיחה ברגלי הימנית מתחיל להרגיש פחות קריטי, הגוף שלי לומד להתרגל לכאב בכל פעם מחדש.

צחצחתי את שיניי וירקתי את המשחה יחד עם המים כשהתכופפתי לכיור.
הרגשתי כאילו גבי עומד להישבר בזמן שהתיישרתי.
יצאתי בחזרה לחדרי כשכל תנועה גורמת לי להרגיש כאילו שגבי נשבר, כל תנועה גורמת לי לפלוט אנקת כאב.

לקחתי תיק קטן מחדרי והכנסתי אליו ארנק ואת הפלאפון שלי.
כל תזוזה גרמה לכאב בגבי, כאב שהרגיש כיותר מגב תפוס, הרגשה שמעולם לא הכרתי.

ירדתי במדרגות אל הסלון, שום גב תפוס לא ישבור אותי.
התקדמתי לכיוון המטבח ומזגתי לעצמי כוס מים, קירבתי את הכוס לפי ושתיתי את המים בזמן שחשבתי על הרעב שתקף אותי.
הנחתי את כוס המים על השולחן ופתחתי מגירה שבה היו חטיפי אנרגיה.
הוצאתי חטיף אנרגיה ופתחתי את עטיפתו באיטיות, הסתכלתי על החטיף ונגסתי בו.
אכלתי את החטיף בשקיקה, התגעגעתי לאוכל אך הרגשתי מעט מועקה מלהכניס אוכל לגופי.
אכלתי חטיף אחד בלבד, אני לא רוצה להשמין.

יצאתי מהבית וטרקתי את הדלת.
נעמדתי מחוץ לביתי וקלטתי בזווית עיניי את נועה "נוני" קראתי.
"נושי" צעקה ורצה אליי "איך את מרגישה?" שאלה.
התכופפתי אליה ועיניי נעצמו מעצמן בכאב "מה קרה?" שאלה בדאגה.
"הגב עדיין תפוס לי מהבוקר" הסברתי וליטפתי את שיערה "אני הולכת לפיזיותרפיה, תוכלי לנעול את הדלת?" שאלתי.
"בטח" אמרה בחיוך ורצה לכיוון הבית.

~~~~~~
"תודה רבה" אמרתי לנהג ויצאתי מהמונית.
נעמדתי והנחתי את תיקי בחזרה על כתפי כשניסיתי להתייצב על הקרקע.
טרקתי את דלת המונית והתקדמתי באיטיות לכיוון הבניין כשאני מחפשת בעיניי את הקבלה שלפני חדר הפיזיותרפיה.
"רעות לוי" אמרתי לפקידה "יש לי תור לפיזיותרפיסט בשעה" הוספתי והיא הצביעה על החדר.
לא הייתי כאן מאז הפעם הקודמת שבה הייתה לי מתיחה במקום כלשהו בגוף.

לאחר כמה דקות, נכנסתי לחדר המבוקש.
"רעות" קרא הפיזיותרפיסט והתקדמתי לעברו בצעדים איטיים, הכאב בחלק התחתון של גבי לא עוזב אותי, הוא שורף יותר מהמתיחה ברגלי הימנית.
"היי" אמרתי בליווי חיוך מזויף, אני לא מסוגלת לחייך חיוך אמיתי כרגע.
"הרבה זמן לא התראינו" אמר.
"התגעגעתי, אז באתי" אמרתי בציניות.
"חבל, ככה לשבור את הרצף" אמר ונאנח.
באמת חבל לשבור את הרצף, הרי בכל פעם שאני מגיעה זה ברור מאליו שיש בעיה.
"מה הפעם?" שאל.
"רגל ימין" עניתי "מתיחה" הסברתי במילה אחת והתקדמנו לכיוון המזרונים כשאני מניחה את ידיי על גבי בעת הליכתי.

"כואב מידי?" שאל בזמן שמתח את רגלי הימנית ונאנקתי מכאב.
"זה בסדר" עניתי "הגוף שלי מתרגל לכך" הסברתי והוא מתח את רגלי בזמן שהרים אותה מעלה באיטיות.
החנקתי זעקת כאב "הגב כואב יותר" מלמלתי בניסיון לעודד את עצמי.
"הגב?" שאל והניח את רגלי על המזרן.
נשמתי לרווחה "הוא תפוס" הסברתי.
"תסתובבי" ביקש "נעבוד גם עם הגב" אמר ברוגע והסתובבתי.
הוא הניח את ידו על גבי ועיניי נעצמו מעצמן בכאב, הוא החל להעביר את ידו על גבי "היכן כואב לך בדיוק?" שאל בכדי להבין איזה אזור עליו לבדוק.
"לכל אורך הגב אך בעיקר בחלקו התחתון" עניתי.
הוא המשיך להעביר את ידו על גבי ונתקע על נקודה בגבי התחתון, הוא נגע בנקודה זו וזעקת כאב נפלטה מפי ללא שליטה.
"איך זה מרגיש?" שאל.
"כאילו מכים אותי" הסברתי בצורה בפשוטה ביותר שיכולתי לתת.

"תרימי מעט את החולצה" ביקש ברצינות שגרמה לחשש להיווצר בי.
הוא פיזיותרפיסט מומחה, הוא טיפל בי המון פעמים, אך מעולם לא שמעתי אותו סמכותי כל כך.
הרמתי את חולצתי עד מתחת לקו חזייתי והוא לחץ על הנקודה הכואבת.
לא יכולתי לשלוט בעצמי ודמעה זלגה מעיניי.
"זה לא גב תפוס" שלל את ההסבר שנתתי לו לכאב לפני בדיקתו.
פחד נבנה בתוכי לאט לאט "אז מה יש לי?" שאלתי בפחד.