אדלה | 1912
אני לוקחת את המצעים מהמיטה ושמה אותם בתוך הסל, לא טורחת לבדוק אם הם מקופלים או לא. אני מרימה את הסל כך שהמותן שלי תומכת בו בזמן שידי מחזיקה את החלק העליון של הסל. אני יוצאת מהתא הקר והחשוך וסוגרת את דלת הפלדה בצבע כסף מאחוריי. אני לוקחת את המפתח מהכיס שלי עם ידי השנייה ונועלת את הדלת מבחוץ ככה שאף אחד לא יוכל להיכנס.
אני עושה את זה בכל תא בבית המשוגעים, מורידה את המצעים ודוחפת אותם לסל. אני הולכת אל חדר הכביסה ושוטפת את כל המצעים אחד אחרי השני בעזרת ידיי. אני מזמזמת את המנגינה של שיר אקראי בזמן שאני שוטפת.
אני חושבת על איך הגעתי לכאן מלכתחילה. האבא החורג הטיפש שלי היה חייב להשיג לי עבודה לקיץ, 80 קילומטר הרחק מהעיר שלי --ומכולם-- רק בשביל לקבל קצת "זמן איכות" עם אמא שלי.
למה היא בכלל התחתנה עם הבחור? הוא לא עושה שום דבר. הוא לא עובד כי הוא לא מוצא את הצורך לעבוד. במקום לעבוד הוא חיי על הכסף של האבא המנוח שלי, הכסף שהושאר בשבילי.
ביום שגיליתי שהוא משתמש בכסף של אבא שלי, התחרפנתי. קפצתי עליו בזעם וסטרתי לפרצוף המכוער שלו, צעקתי עליו כל קללה שאני מכירה. שכמובן, הרתיח את אמא שלי, מה שהוביל אותה לשלוח אותי לכאן. בית המשוגעים, זה המקום שבו אני עוזרת לדאוג לאנשים פסיכיים. החלק הכי גרוע הוא שאפילו לא משלמים לי.
אני חייבת ללבוש מדים מטופשים, שנראים כמו משהו שסבתא שלי תלבש. זה לא נוח בכלל, כל פעם שאני מזיז את היד שלי הבד של הבגד מגרד את העור שלי. אסור שהשיער שלי יהיה על הפנים שלי - כל הזמן. אז בכל בוקר כשאני קמה, אני מסרקת את השיער האדום שלי ואוספת אותו לזנב סוס.
קריאה בשמי מאחורי קוטעת את מחשבותיי וגורמת לי להפסיק לשטוף.
"אדלה, בעלת הבית רוצה לראות אותך." אני מזהה לגמרי את הקול, זאת רבקה. רבקה היא נזירה, ובכן סוג של. היא יותר כמו נזירה באימונים. היא באותו גיל כמו שלי, 16. זה מעצבן אותי שהיא לא יכולה לעשות את הדברים שנער מתבגר יכול לעשות. היא אמורה להיות בחוץ עם בנים חתיכים לעזאזל, אבל במקום זה היא כאן קוראת את התנ"ך למי שצריך את זה.
"בסדר." אני זורקת את מצעי המיטה לכיור הענק ששטפתי אותם בו, ומנגבת את ידיי על המדים. אני מסדרת את זנב הסוס שלי ומיישרת את גבי. "אולי היא יכולה להוציא אותי מהמקום הזה."
"מה כל כך רע במקום הזה?" רבקה שואלת.
אני מצחקקת מעט. "מה לא רע במקום הזה? הביטי בזה! זה ישן ומפחיד, ומלא עם אנשים משוגעים!"
"הם רק צריכים ללמוד את המילים של אלוהים. הם צריכים להתפלל בשביל כל החטאים שהם עשו." היא אומרת.
"אז תתפללי בשבילי גם, כי חטאתי המון."
בלי מילה נוספת, אני הולכת, הולכת אל המשרד של בעלת הבית.
אני שונאת להיות כאן! אני שונאת את הדרך שבה המסדרונות הקרים גורמים לי לצמרמורת בכל פעם שאני עוברת בהם. אני שונאת את הדרך שבה החדרים בתוך בית המשוגעים גורמים לי להרגיש שאני בבית כלא. אני שונאת איך שהם שמים את כל המשוגעים בחדר וגורמים להם להקשיב למוזיקה של כנסייה בכל יום.
כשאני מגיעה למשרד, אני דופקת בשקט על דלת העץ - הדלת היחידה שלא עשוייה מפלדה.
"היכנסי."
אני מסובבת את ידית הדלת ונכנסת פנימה. בעלת הבית מבחינה שזו אני, ומניחה את הדפים שלה מטה, היא מורידה את משקפי הראייה שלה ומניחה אותם בעדינות על השולחן.
"שבי, שבי! חיכיתי שתגיעי." היא אומרת. היא נראית מבוגרת ומקומטת, זה לא מושך. היא נראית אפילו יותר מבוגרת עם הבגדים של הנזירה עלייה.
אני מתיישבת על הכיסא ומחכה שהיא תדבר.
"את יודעת למה את כאן?" היא שואלת. כמובן, אני יודעת! מה היא חושבת שאני... טיפשה.
"כן."
"את אי פעם מתעייפת מלשטוף את המצעים האלה?" אני מהנהנת בראשי. זה נכון, אחרי כמה זמן שעושים את זה, אתה מתחיל לחשוב מה אתה עושה עם החיים שלך.
"ובכן מעולה! יש לי עבודה חדשה בשבילך." למה היא נראת כל כך נלהבת? אני צריכה לפחד? "אני רוצה שתארחי חברה למישהו. השם שלו זה," היא מביטה בדפים שלה שוב. "הארי. הארי סטיילס."
"את רוצה שאני אארח למישהו חברה?" אני שואלת אותה.
"למה לא. את לא רוצה להמשיך לשטוף את המצעים נכון?"
אני מנידה בראשי. לשטוף מצעים... לעולם לא שוב, נשמע מעולה בשבילי! ראיתי כל כך הרבה עם כתמים שונים שגרמו לי לתהות מה הם עושים בחדר שלהם לבדם.
"אני אקח את זה!" אני אומרת מבלי להסס.
"אז מעולה. הארי הוא טיפה יותר גדול ממה שאת. הוא בן 21. אני סומכת עלייך, אדלה. אני לא רוצה שתשתעשעי איתו. במיוחד בגלל שהוא לא בעלך."
אני מגלגלת את עיניי, לא שוב עם החרא של החתונה.
"בסדר."
"מעולה! הוא בחדר אוכל עכשיו." היא אומרת. "לכי, אל תבזבזי זמן."
בדיוק כשאני עומדת לעזוב בעלת הבית מדברת.
"הו, ואדלה!" אני מסתובבת. "בבקשה תהיי זהירה! החדשים תמיד מרושעים."
YOU ARE READING
Asylum (Harry Styles AU)
Fanficבית משוגעים זה לא מקום להתאהב בו. אדלה קינג מתנדבת בבית משוגעים, מכיוון שאמא שלה חושבת שזה ישנה את ההתנהגות המזוויעה שלה. כשהיא גילתה שהיא הולכת לעזור לגבר בשם הארי סטיילס, היא אף פעם לא חשבה על כך שהיא תקרא לו דאדי. - הכותבת: pizzaharold המתרגמת: f...
