כלואה 2

כלואה2: פרק 11- שעות ביקור.

גבותיי התכווצו מבלי שרציתי כששמעתי את מה שאנדי אמר. "מה זאת אומרת?" התקרבתי אליו, חוששת שאולי לא שמעתי טוב.

הוא הסתכל עליי כמה שניות במבט לא מובן והתיישב על הספה שישב עליה קודם. הוא השעין את מרפקיו על ברכיו ותחב את ראשו בין ידיו כשראשו מושפל. "אנדי" הגיתי את שמו בעדינות, ניסיתי לדחוף אותו לספר. פתאום הוא לא היה אותו אנדי בעל הביטחון.

"שיקרתי לך" הוא שפשף את כל ידיו על פניו החלקות "שיקרתי לך" הרגשתי איך הוא כועס על עצמו ולא הצלחתי להבין מה קורה פה.

לילי קמה מהספה והתיישבה בישיבת צפרדע מול אנדי. היא אחזה בידיו בעדינות והורידה אותן מפניו. "מה קרה אנדי? תספר" היא אמרה לו בעדינות רבה. לא יודעת למה אבל הלב שלי לא נתן לי להיות רגישה ועדינה איתו. הוא הרים את מבטו אליי "זוכרת שסיפרתי לך על המשחק שלאו שיחק עם הבנים?" הנהנתי לאישור "מישהו קבע איתו מאחורי החומה של בית הספר" הוא התנשם קלות "ליז ישר רצתה לספר לי את זה כי היא הבינה שהוא חושב שזה אני" הוא שפשף את פניו פעם אחת ואז המשיך "עקבתי אחריו וראיתי" עיניו החלו להתלכסן בעודו מנסה להיזכר "ראיתי את הגבר עם הבגדים השחורים" הוא בלע את הרוק כאילו עוד הוא מפחד "הוא צעד אל לאו שהיה עם הגב אליו" נשכתי שפתיי ולא הצלחתי להתאפק, רציתי כל-כך לשמוע את המשך הסיפור "ומה אז?" ניסיתי לזרז את אנדי בסיפורו.

"קפצתי עליו" אנחת בהלה נפלטה מפיה של לילי "תגיד לי אתה נורמלי?" צעקתי והתכופפתי אליו כדי שעיניו לא יברחו ממני. הוא נעמד ופתאום חזר להיות אנדי הקשוח "כן אימא!" הוא ענה לי בצעקה מתחכמת "אני נורמלי!" הוא המשיך באותו הטון "להציל את החבר הכי טוב שלי אומר שאני משוגע?" התקרב לפניי והפעם, רציתי שהמבט שלי כן יברח ממנו. "יכולת למות!" לילי נזפה עליו גם כן "גם לאו היה יכול למות" פתאום הבנתי כמה המילה הזאת גדולה בשביל ילד בן ארבע עשרה, מוות.

השקט לא איחר להגיע והוא ליטף את הריק, את הדממה.

הבנתי כמה הילד שלי, הנשמה שלי, התבגר. כמה הוא נהיה גבר.

"מה היה אחר-כך?" שאלתי בקול עדין "כלום" הוא חשב לרגע ואז נזכר "הוא דחף את לאו כתוצאה מהקפיצה שלי וברח משם" בלעתי רוק, אפילו אני הייתי מפחדת כל-כך להיות בסיטואציה כמו זאת.

"ואתה אמרת בבית ספר שאתה עשית את זה?" הוא הנהן להסכמה.

לא ידעתי אם להיות גאה או מוטרדת.

הוא התקרב לפניי "הכול יהיה בסדר אימא" הסתכלתי עליו במבט חסר כל משמעות וניתן לומר שהוא גם היה עצוב המבט שלי. "אני מקווה" התנשפתי קלות ונתתי לעצמי לפול על כתפו.

אנדי פיהק למולי וגם השמיע קולות שמעידים על עייפותו. "אתה עייף?" שאלה לילי ושיחקה בשיערו בעדינות. הוא הנהן וסימן לנו שהוא עולה לחדרו.