כלואה 2

כלואה2: פרק 3- השכן ממול.

"אנחנו חייבים לעזוב" אמרה לילי בעוד מבטי המפוחד הוסט אל הטלוויזיה. "מה לעזוב?" אנדי שאל בפניי לא מבין. לא הצלחתי לדבר ובטח שלא לספק לו תשובות. "אני לא מבין" הוא מלמל חצי בכעס וחצי בחוסר אונים. "זה הארגון" לחשתי והסתכלתי עליו. "מה זה הארגון הזה אימא?" הוא שאל. נזרקתי על הספה ועניתי "כל מי שרצח, אנס או התעלל" מלמלתי. הוא התיישב לידי וחיכה שאמשיך, לא היה לי ספק שהוא יודע מה ההמשך "נו" הוא זרק לי מילת זירוז "רצחנו אותו" בלעתי רוק וחששתי מהתגובה שלו "רצחנו? מה זאת אומרת?" הסטתי מבטי ללילי והסתכלתי עליה. שיערתי שהיא חושבת בדיוק על מה שאני. "אבא?" הוא שאל בספק קטן "אבא רצח אנשים שהיו אונסים ומתעללים?" הוא אמר בעוד גבותיו מכווצות. "אימא הם מחפשים אותך?" הוא מיהר להעביר נושא. אני חושבת שהוא עשה את זה כי פשוט הוא לא רצה להריץ בראש את הסיטואציה שבה אבא שלו רוצח. הסתכלתי על מבטו ונשכתי שפתיי "אני לא יודעת" לחשתי.

***

"תחתכי גם מלפפון, אנדי אוהב" אמרתי ללילי בעוד הפכתי את החביתה. אני ולילי היינו בתהליך ארוחת הערב. לילי ניגשה אל המקרר והוציאה שני מלפפונים וקילפה אותם. "מה את חושבת מרי?" היא שאלה והיה לי ברור מדוע. "אני לא יודעת" העברתי את החביתה הראשונה לצלחת ושברתי ביצה נוספת אל המחברת "את חושבת שהם מחפשים אותנו?" שאלתי. פשוט זרקנו את השאלה מאחת לשנייה, מפחדות להגיד מה אנחנו חושבות. לפחות אני. "אני מקווה שלא" היא אמרה והניחה את הצלחת של המלפפונים החתוכים על השולחן. "אנדי" היא צעקה בשביל שירד למטה. "אני בא" הוא השיב במהרה. העברתי את החביתה השנייה לצלחת והנחתי את שתי הצלחות על השולחן אוכל, כדי שלילי ואנדי יתחילו לאכול. שברתי את הביצה השלישית אל תוך המחבת וחיכיתי. תוך כדי שמעתי את רגליו של אנדי פוסעות לכיווננו. הוא התיישב על הכיסא ותפס מלפפון ביד. הסתובבתי לעברו "תאכל" אמרתי בנחמדות "אני מחכה לך" הוא אמר ודי הופתעתי, בדרך כלל הוא מתחיל בלעדינו. אחרי כמה דקות, החביתה שלי הגיעה לצבעה הזהוב כמו שאני אוהבת והוצאתי אותה מהמחבת. התיישבנו שלושתינו בשולחן ושתיקה מעיקה ומחניקה שררה.

"אני חושבת שאנחנו צריכים לברוח" אמרה לילי והשיעול שלי לא איחר לבוא "מה פתאום" מהר שללתי "אני לא בורחת מהם יותר, הספיק לי כל השנים שחייתי בפחד" עניתי לה טענה שמצדיקה את רצוני להישאר. "נברח למקום אחר וגם לשם הם יגיעו אז למה?" ניקיתי את פי בעדינות. "מה הקטע של הפלוס?" שאל אנדי מבלי שום קשר. הסתכלתי עליו כמה שניות. היה בי את הרצון לא לענות, אבל אם התחלתי לספר אני חייבת לסיים. "קו אחד הצדק, קו אחד המוות" המילה האחרונה העלתה בי חלחלה. לא האמנתי שאני אומרת את המשפטים האלה שוב "אתם פסיכים" הוא מלמל ואף אחת מאיתנו לא ענתה. אולי כי יש משהו במה שהוא אומר. "ומה בדיוק קרה לאבא?" הוא שאל ולגם את כל כוס המים שהייתה על ידו. נתתי את הביס האחרון מהחביתה וחשבתי על מה אענה בעודי לועסת. אז החלטתי לומר את האמת. אין טעם להסתיר. "הצטרפה לארגון שוטרת סמויה, היא הפילה את הארגון והיא הבטיחה לי ולאבא שלך שהיא תעזור לנו לברוח" הוא הסתכל עליי בפניי לא מבין "נו?" הוא חיכה וניסה להבין. הדמעות חנקו את גרוני, הרבה שנים לא דיברתי על זה ובכלל לא חשפתי את זה בפניי עצמי. "היא אמרה שהיא תהרוס את הארגון ואז שמענו יריות" התחלתי לדבר באופן לא ברור בגלל המחנק הכבד שהיה בגרוני "הוא יצא" מלמלתי "היא נכנסה לחדר ו.." הדמעות נפלטו אל אוויר העולם. לא הצלחתי להחזיק אותן עוד. "היא באה עם הסכין שלו" גבותיו של אנדי התכווצו ובכלל כל פניו שינו הבעה "היא הביאה לך את הסכין שלו ומזה הסקת שהוא מת? מי הרג אותו המשטרה?" הוא תקף בכל-כך הרבה שאלות שכל חיי שאלתי את עצמי ועד שהנחתי לליבי הוא הגיע עם השאלות ששרפו אותי מבפנים. "לא המשטרה, היו אנשים בכירים יותר בארגון שלא ידענו עליהם" מלמלתי לעברו "אף אחד לא ידע" לילי תפסה את הצלחות של כולנו ושמה בכיור. "את ראית אותו מת?" הוא שאל בלי רגש. "לא!" אמרתי בקול גבוה. הוא רומם את שפתיו מעט "אז יכול להיות שהוא חי? יכול להיות שאבא שלי חי?" הנדתי בראשי לשלילה, מנפצת את אשליותיו בפעם אחת. "לא אנדי, הוא מת" הוא הסתכל עליי במבט שלא הצלחתי לתרגם ועלה לחדרו. נאנחתי בכבדות ובלעתי את הרוק מספר פעמים כי המחנק בגרון לא הצליח לעבור לי.

"זה מספיק להיות" ידיה של לילי עטפו את גופי מאחורה בעוד אני יושבת. הנחתי את ראשי על כתפה אחורנית "אני יודעת מה הוא מרגיש" נשמתי נשימות קצרות "הוא מרגיש בודד" אמרתי בצער "הוא צריך גבר, הוא צריך אבא" לילי סובבה את הכיסא שלי באגרסיביות "כמה פעמים אני אומרת לך, בואי נצא, בואי נבלה" היא אמרה בשמחה ואפילו חיקתה את עצמה כשהיא מבקשת ממני לעשות את הדברים האלה "אני לא רוצה" אמרתי בייאוש "אני רוצה אותו" היא הסתכלה עליי במבט מרחם "אני יודעת שזה קשה מרי, אבל יום אחד תצטרכי להתגבר ולחיות את החיים שלך" הסתכלתי עליה בעוד הדמעה האחרונה שנשארה בגופי זולגת במורד לחיי "אני לא מצליחה" לחשתי וצנחתי לחיבוק חם ממנה מבלי התראה.

בעוד אנחנו מתחבקות אנחנו שומעות צעקות שמגיעות מבחוץ "שמעת את זה?" התנתקתי מהחיבוק והסתכלתי עליה "מה זה היה?" היא שאלה למרות שהיא יודעת שאין באפשרותי לענות כי אינני יודעת. קמנו שנינו לעבר החלון שממנו הצעקות נשמעו הכי חזק. וחיפשנו את מקור הרעש.

"זונה" נשמעה צעקה של גבר. אם אני לא טועה זה היה לאונרד, השכן ממול. "אתה חרא בעל, חרא אבא, נרקומן!" צעקה של אישה נשמעה "זאת מלני" לחשה לי לילי בעוד פנינו דבוקות לתריסים.

שמענו חבטה חזקה ובכי, בכי חזק "אל תיגע בי!" היא צרחה. "חייב להודיע למשטרה" אמרה לילי בעוד היא שולפת את הנייד מהכיס האחורי. "לא!" תפסתי מידה את הנייד. "מה לא? הוא מכה אותה!" היא צעקה בלחישה "הם כבר יודעים" לחשתי והרגשתי סחרור קל "מי? מרי מה עובר עלייך?" היא חטפה את הנייד מידי "ארץ" לחשתי לה "הם קרובים יותר מתמיד".