כלואה 2

כלואה2: פרק 13- פתרון.

"תוריד אותי כאן" לחשתי לנהג המונית ששוטט ברחבי מקסיקו והגיע סוף סוף לרחוב שלי.

הושטתי לעברו את שטר הכסף. "יום טוב" הוא בירך בחיוך ואני השבתי בחיוך ויצאתי.

שאבתי את הנזלת שעמדה בקצה האף מהקור, נשמתי לרווחה וניגשתי אל דלת הכניסה.

פתחתי את הדלת וראיתי את לילי מנומנמת על הספא. כשסגרתי את הדלת, עיניה נפתחו.

"מרי" היא אמרה את שמי מופתעת "בואי" היא הזמינה אותי לשבת על ידה בספה.

הנחתי את התיק שלי על שולחן האוכל והלכתי לשבת על ידה.

הצטופפנו שתינו בספת היחיד. היא שיחקה בשיערי כרגיל וחיכתה שאדבר.

"הוא עזר לי" מלמלתי לה כשפניי מוסטות ישר, לא אליה והיא מסתכלת עליי. "כן?" היא שאלה בחיוך, יכולתי לראות אותו מזווית העין הימנית שלי.

"נו ומה הוא אמר?" היא חיכתה שאומר את הפתרון. את הפתרון החולני, כמו שציין טומי. "צריך לרצוח את החוליה המבצעת" ראיתי איך עיניה של לילי מסתכלות עליי בפחד. "את רצינית?" היא שאלה למען הסר ספק ואני הנהנתי.

"איך נעשה את זה?" היא שאלה. הסטתי מבטי אליה "איך אני אעשה את זה את מתכוונת" כלאתי אותה בין עיניי "את ואנדי לא עושים כלום!" פקדתי עליה והיא חייכה "מה את מחייכת?" שאלתי כשהטון שלי מורם כמו מקודם. "את לא יכולה לעשות את זה לבד" היא הורידה את החיוך ושידרה לי רצינות. הסתכלתי עליה ולא אמרתי דבר, בכול זאת, היא צודקת.

"אימא" אנדי ירד במהירות במדרגות כשכרז את שמי במפתיע. "חמוד שלי" קראתי בחזרה והתרוממתי מהספה וחיבקתי אותו חיבוק קצר שמיד הוא שיחרר מהמבוכה, כרגיל.

"איפה היית?" הוא תקף בשאלה. הסתכלתי על לילי ואז עליו "את האמת" הוא ציין כששם לב שאני מתקשה בלענות על שאלה כה פשוטה. משכתי בידו וגררתי אותו לשבת על הספה שמול לילי.

"הייתי בכלא" זרקתי לאוויר והוא כיווץ גבותיו "מה חיפשת בכלא?" נשכתי שפתיי "האנשים שעבדו איתי אז בארגון נמצאים שם" הוא הסתכל עליי וחיכה שאמשיך מדוע הלכתי לשם "אחד מהם הוא חבר טוב שלי" בלב חשבתי שבשבילי הוא עדיין חבר טוב ואילו אני בשבילו, ערמה של בוגדנות ושנאה.

"הלכתי לבקש ממנו עזרה" הוא הסתכל עליי בפנים קצת שמחות והנדתי ראשי לשלילה "הוא נתן לי פתרון" אנדי כבר רומם שפתיו לגמרי לחיוך "זה הפתרון שאתה נתת" הוא הסתכל עליי במבט לא מובן "צריך 'לטפל' במי שיבוא לרצוח אותנו" אנדי המשיך להסתכל עליי באותו מבט לא מובן "אני לא יודעת איך לגרום להם להגיע לפה שוב, הרי כבר פספסנו אותם" אנדי חייך חיוך זדוני שמשקף את הרעיון שיש בראשו "אני יודע איך" לילי התפרצה לדבריו "הם גם ככה מחפשים אותי אז בואו רק נחכה שהם ינסו שוב" היא הציגה בפנינו "אין לנו זמן לילי, אנחנו חייבים לגרום להם להגיע יותר מהר" נראיתי לחוצה וגם הרגשתי כך. קצת קשה לי כשאנדי לגמרי מעורב בסיפור הזה.