כלואה 2

כלואה2: פרק 42- הנסיעה.

"אנדרס!!" צרחתי. גופו של לוקאס התרומם מאנדרס ומשך את צווארי בחוזקה לחיקו.

"בואי" הוא משך עוד ועוד. הסתכלתי לעבר אנדרס ודמעותיי זלגו באופן אוטומטי. כתפו של אנדרס דיממה כולה. אנדי הסתכל עליו גם כן והמראה הזה היה קשה לי. מאוד.

"בואי" הוא כיוון את האקדח לרקתי. לא יכולתי לעשות שום דבר אז פשוט הלכתי בעקבותיו. "אימא מה לעשות?!" אנדי צעק לעברי "להתקשר לאמבולנס?" הסתכלתי עליו בפחד "לא!" שללתי במהרה "הם מחפשים אותו כבר הרבה שנים" הסברתי בקצרה "תוציא את הקליע בעצמך!" צעקתי עליו, פשוט לא הצלחתי להתמודד במצבי לחץ "כמו שכבר עשינו" לא רציתי להזכיר את שמו של לוקאס. הוא גרר אותי עוד ועוד לעבר השביל והכניס אותי לרכבו. הוא מיד נכנס לתא הנהג. "למה אתה עושה את זה?" שאלתי בלחץ בעודו מתעסק בהנעת הרכב. הוא הניח את האקדח הטעון בין רגליו, מה שגרם לי להסתכל לשם. "אה?" שאלתי וניסיתי לעורר אותו לכיווני. הוא העביר את מבטו אליי ואז אל הכביש. "למה אתה לא נותן לי לחיות את החיים שלי?" שאלתי בעודי מתייסרת.

הוא שיחק בעורפו עם יד ימינו ואז החזיר אותה אל ההגה. "החיים שלך ממזמן נגמרו" גבותיי התכווצו "מה?" אמרתי בקושי, מפחדת מתשובתו.

"מי שנותן את הראש שלך מרוויח חופש את זה את יודעת?" בלעתי את רוקי, מפחדת שהבנתי נכון. יותר מידי נכון.

גיחכתי לעצמי בתוך מערבולת הכאב "אתה?" שאלתי בלחש "אתה נותן את הראש שלי?" הוא שתק. מתעסק באופן מוגזם בנהיגה שלו. מתעלם ממני.

"חשבתי שאנחנו חברים" אמרתי בחיוך מהול בעצב. "גם אני" הוא העביר בי מבט חטוף "עד שהבנתי שאת אוהבת את האידיוט הזה יותר מידי" גיחכתי ואפילו פרצתי בצחוק קטן "נראה לך?" שאלתי בחיוך כשפניי מושטות לעברו "מה?" הוא העביר מבטו אליי כמה פעמים בזמן הנהיגה. "נראה לך שאני באמת אוהבת אותו?" הוא בחן מבטי כמה שניות ואז החזיר עיניו לכביש "אז?" הוא שאל.

נשמתי עמוק. הנחתי ידי על כתפו "רק רציתי לברוח איתך" לחשתי קרוב לאוזנו "הוא סתם נדחף אליי" נשכתי את התנוך שלו. "אז למה באת לארגון מהתחלה?" הוא שאל, כחכחתי בגרוני "בהתחלה באמת באתי בשבילו" ציינתי בטבעיות "אבל זה היה עד שהכרתי אותך".

"באמת?" הוא שאל ופניו מעדו אליי מידי פעם. "כן" עניתי בחיוך והתקרבתי לאוזנו עוד ועוד. נשקתי צווארו בעודו נוהג. שמתי ידי על חזהו. "מרי" הוא אמר בעדינות. הוא התרגש ממני. יכולתי להרגיש זאת בכל גופו. הורדתי את ידי במורד בטנו בעדינות. "תזרום" לחשתי באוזנו עם אוויר חמים ונעים.

נגעתי באיברו, מה שגרם לו בשניות ספורות להאמין שאני בצד שלו.

בעודו מתענג על מגעי, לקחתי עם ידי השנייה את האקדח הטעון. הוא הסתרבל בנהיגתו. לא הצלחתי ללחוץ על ההדק. הוא לא התעסק בנהיגה אבל הרכב המשיך לנסוע. המשכנו לריב על ההדק. האקדח זז ממני אליו ופשוט רבנו עליו. צפצפות של מכוניות אחרות שחלפו ממש על ידינו נשמעו קרוב מאוד, כאילו היו בתוך הרכב ביחד איתנו. ירייה אחת נשמעה וניפצה את החלון מאחוריי, היא כמעט ופגעה בי. מה שגרם לי להתחזק בשנייה. חטפתי את האקדח ויריתי לו בכתף. הסתכלתי קדימה וראיתי איך הרכב עומד לפגוע בקיר שממש מולנו ואחרי זה אני פשוט זוכרת רק רקע לבן.

***

עיניי הסתרבלו בתוך עצמן. גופי כולו כאב מבלי שזזתי אפילו מילימטר. מסביבי רעשים והמון צבעים.

פרצופים לא מוכרים שמסתכלים עליי ובוחנים אותי כאילו שהייתי תמונה במוזיאון.

הזזתי את ראשי הצידה וראיתי את פניו של לוקאס לכיווני ועיניו עצומות. חשבתי לעצמי שאולי הוא מת. אבל בטוח גם אני נראית ככה עכשיו. האקדח היה בין שנינו.

שחררתי את החגורה שאחזה אותי וניסיתי לצאת מהרכב. הסתכלתי דרך החלון והיו המון אנשים סביב הרכב, הם חיכו למשהו או שפשוט התבוננו בנו. לרגע חשבתי שאני פשוט מתה ואף אחד באמת לא רואה את העזרה שאני מבקשת כמו בכמה סרטי טלוויזיה שראיתי.

"אני אעזור לך" שמעתי בעמעום. מישהו בין גילי בערך או אפילו מבוגר יותר ניסה לפתוח את דלת הרכב שננעלה מעצמה. "תכף כוחות ההצלה יגיעו לעזור לך" הוא צעק לעבר החלון.

לבי דפק ללא הרף, לא יכולתי להרשות לעצמי שיראו אותי, מעולם לא הייתי אחת שחושפת את פניה. אני לא רוצה שיראו אותי ובטח שלא עם לוקאס.

"לא!!" צעקתי לעברו "אני חייבת לצאת עכשיו!" צעקתי לעברו בעודו מנסה לפתוח שוב ושוב את הדלת. "אין לי אוויר" ביימתי הצגה. לא הייתה לי ברירה אחרת.

"טוב!" הוא צעק לעברי וניסה להרגיע אותי עם תנועות ידיו "אני אנפץ את החלון מאחורה, את תוכלי להגיע אליו?" הנהנתי מבלי לראות את הדרך שנדרשת ממני על מנת להגיע לחלון האחורי.

"אני סופר עד שלוש" הוא צעק לעבר הרכב. "אחת" הוא הלך כמה צעדים אחורה "שתיים" הוא הסתכל על היעד "שלוש" הוא הסתער עם מרפקו על החלון וניפץ אותו.

"בואי" פתאום קולו נשמע קרוב יותר. לא הצלחתי להתרומם עם רגליי, הן היו כלואות. "אני לא מצליחה" נלחצתי. "רגליי תקועות" צעקתי לעברו. כל החלק הקדמי של הרכב התקפל בתוך עצמו בגלל הקיר וכך גם על רגליי. התחלתי לבכות, לא הרגשתי את רגליי.

"איך קוראים לך?" הוא שאל ברוגע בעודי בוכה. הוא הניח ידו על כתפי דרך החלון האחורי. הזזתי את ראשי הצידה והוא עמד עם ראשו בצד החלון הסגור, החלון שלי.

"מרי" בכיתי בעודי מנסה לחלץ שוב ושוב את רגליי. "מרי אני ניקו, יהיה בסדר" הוא אמר בקול מרגיע. כלום לא עזר. ההרגשה של לא להרגיש את הרגליים הייתה מלחיצה. "היי" הוא ליטף את כתפי "אני מבטיח, תירגעי ויבואו לחלץ אותך בסדר?" הנהנתי לעברו בעוד דמעותיי ממשיכות לזלוג.

הסתכלתי הצידה לעבר לוקאס ודמעותיי לא פסקו.

הסתכלתי על האקדח וחשבתי על משהו שלא חשבתי מעולם שאחשוב עליו.

הייתי כל-כך מיואשת באותו הרגע.