כלואה 2

כלואה2: פרק 45 ואחרון- עולמות שונים.

"בסדר" הוא אמר בטון שגרם לי להיות בספק האם באמת הכול בסדר.

"אתה רעב?" שאלתי בדאגה "צמא?" ציינתי אופציה אחרת.

"מרי" הוא הגה שמי עם חיוך שזה עתה התלבש על פניו. חיוך שקרי.

הסתכלתי עליו בחיוך מהול בעצב, עצב שהגיע מתוכי. הנחתי ידי על הזכוכית שמפרידה בנינו והוא הניח ידו מצידה השני. הרגשתי שכוחה של האהבה והגעגוע שבוערים בתוכנו מסוגלים לשבור אפילו את הזכוכית העבה הזאת. אבל שום דבר לא קרה, הזכוכית לא נשברה ואנדרס לא היה על ידי, חופשי.

"קדימה נגמר הזמן!" צעק השוטר שהשגיח על שאר האסירים שביקרו אותם. מבטו התקבע עלינו, כנראה שהוא דיבר עלינו כשאמר שנגמר הזמן.

הוא התקרב ואחז בזרועו של אנדרס. אנדרס התנער מידו "רגע תן להיפרד" הסתכלתי עליו כשעיניי דומעות. לא מצליחה להישאר חזקה למרות הבטחתי אליו.

אנדרס קם מהכיסא והסתכל עליי "אני אוהב אותך" הוא הסתכל עליי ועשה לי סימן לנקות דמעותיי "תהיי חזקה" הוא לחש "בשבילי".

הוא יצא ביחד עם השוטר מחדר הביקורים.

גופי רטט כולו. הוא היה צמא למגעו, לנגיעותיו, לחום גופו ולשפתיו.

---

אנדרס היה עם מבטו לקרקע, הוא לא רצה להסתכל בעיניו של ריי, הרי ברור שאנדרס מבוקש מספר אחת במשטרה מזה שנים.

"אה מרי?" התקדם ריי בצעדים זעירים לכיווננו. הוא הרים עם ידו את סנטרו של אנדרס וחקר את פניו בחשדנות. "אתה מוכר לי" הוא לחש בקולו הצרוד.

"ריי" קראתי אליו כדי שמבטו לא יאסוף עוד נתונים על אנדרס ובסופו של יום יגלה מי הוא.

"ניסית לברוח?" ריי שאל ברטוריות, הרי זה היה ברור כשמש.

הייתי חסרת אונים, לא ידעתי מה לעשות.

רציתי שאנדרס יניח אותי על הרצפה כאילו שהייתי חפץ ויברח. אבל עם כמות האנשים שהסתכלנו עלינו וכמות האקדחים שהייתה מכוונת אלינו, הבנתי שזה הסוף. הסוף לסיפור שלי.

ריי אזק את שנינו, הביאו לי כיסא גלגלים מתוך בית החולים ולקחו את שנינו, למקום שהיינו צריכים להיות בו מזמן, לתחנת המשטרה.

---

"אימא?" אנדי קרא לי בעודי נכנסת לבית גמורה ותשושה מהיום הנוראי הזה.

נזרקתי על הספה והנחתי את הכרית על ראשי, כל-כך רוצה להתנתק ולהיות לא שייכת לעולם כה רשע.

"אימא!" הוא הרים את קולו עליי והתיישב בספה עליה שכבתי, במעט המקום שאותו לא תפסתי עם גופי. הוא הרים את הכרית מראשי והסתכל עליי בבהלה. "את חיוורת!" הוא אמר דבר אשר ידעתי.