כלואה 2

כלואה2: פרק 40- משמעות.

אנדי בחן מבטו של אנדרס, רצה לראות כנראה עד כמה הוא רציני.

"נו אנדי" גערתי בו "תענה לו" נתתי לו את הדחיפה. רציתי שהוא ירגיש שהוא מחליט על זה, שזה לגמרי שלו.

הוא סגר את פיו שנפתח במקצת, בלע את רוקו ונשם לרווחה.

פניו השתנו בהבעתם לחיוביות. הוא חייך.

"בטח שאני רוצה" הוא אמר "אין דבר שהייתי רוצה יותר ממשפחה" פניי שינו הבעתם גם כן.

אנדי נעמד ואנדרס מיד אחריו. הם התחבקו. זה היה חיבוק שהיה עצמתי. הרגשתי את הכוח שבער ממנו.

אחרי כמה דקות שהם התנתקו מהחיבוק, אנדרס העביר ידו בשיער אנדי. הוא הסתכל עליי ואז על אנדי שוב. "נראה לי ששכחתי כמה דברים למעלה" אמר אנדי בזדוניות חיובית והשאיר אותי לבד עם אנדרס.

הוא הסתובב אליי. עמדתי באמצע הסלון, מבוישת. לא ידעתי אם לפצות את פי או שמא השקט מרבה במילים יותר ממני.

הוא התקרב אליי בצעדים זעירים.

"מרי" הוא תפס שתי כפות ידי באהדה. גופי כולו הצטמרר. שערות כל גופי סמרו. התרגשתי כל-כך.

הוא דיבר ישר לעיניי, ללב שלי.

חייכתי חיוך קטן, אני בספק אם הוא הבחין בו, הוא היה כל-כך נחוש בדעתו לדבר.

"אני.." הוא התחיל וקולו נשבר כמו הגלים חצי שנייה לפני שמגיעים לחוף "אני מצטער" עיניו הושפלו, כבר לא חיפשו את עיניי. "היי" השתחררתי מידו והרמתי מבטו שהושפל אליי. "הכול בסדר" לחשתי "העיקר שעכשיו אתה כאן" עיניו היו סוערות ובקושי ניתן היה לקרוא אותן ולהבין את משמעותן.

הוא העלה ידו ללחי שלי וליטף אותה בעדינות שלא נראתה מאנדרס מעולם, אפילו בתקופה היותר יפה שלנו.

עצמתי עיניי ולא התביישתי להראות איך אני מתענגת על מגע ידיו.

לא משנה כמה שנאתי אותו, כמה כעסתי עליו על שלא זכר אותי ואת אהבתנו בשנייה ההיא, שהוא נגע בי, שכחתי הכול ורק רציתי אותו ואת כל מה שבא ביחד איתו.

פקחתי עיניי בזהירות והנחתי ידי על ידו שליטפה את הלחי שלי. נאנחתי. הסתכלתי עמוק בעיניו ונתתי לעצמי לטבוע בהן, להיות מכושפת מהן. "אנדרס" הגיתי את שמו בעדינות. הוא הסתכל במבט כנוע. "אתה זוכר איך נפגשנו?" שאלתי בתקיפה שהגיעה משום מקום "את הרגעים שלנו?" הוא הוריד ידו ממני. הוא התהלך ימינה שמאלה "אני מצטערת שאני הורסת" עניתי במהרה "פשוט אני חייבת לדעת" הוא נעצר והסתכל עליי. הוא נד בראשו "לא הכול" הוא התיישב על הספה והיה ניכר שהוא חושב על משהו. "היו לי כמה פלאשבקים כשראיתי אותך ביום ההוא שעלית לקומה שלי" חקרתי אותו בעיניו והתיישבתי על ידו. "אני אשמח שתספרי לי" הוא המשיך. "איזה פלאשבקים?" עיניי התלכסנו לכיוונו. הוא השפיל מבט וחששתי מהפלאשבק שהיה לו. "ליאוניד" הוא אמר את שמו בחשש, תוהה האם צודק. הוא בחן מבטי וחיכה לשמוע מה אומר. אך לא אמרתי דבר. גופי כולו קפא. נשמתי אוויר נקי והרטבתי שפתיי שהתייבשו רק מאמירת שמו. אנדרס הרים מבטי לעברו "הוא אנס אותך?" הוא שאל בצרידות. בלעתי רוקי וחששתי. נדתי בראשי "לא" עניתי בעוצמה "הוא לא הספיק" הוספתי. אנדרס בחן מבטי וחיכה שאסביר מדוע. "הצלת אותי" אמרתי.

מה שאנדרס סיפר לי גרם לי לשקוע לדיכאון קטן. הרי זה היה מסוג הדברים בעבר שלי שהייתי רוצה לשכוח ולא לזכור עוד לעולם. אבל מה אני אעשה שזה בא גם עם העבר היותר טוב שלי.

הוא פתח ידיו ומשך אותי לחיבוק. נשענתי עליו עד כמה שיכולתי.

זוהי הייתה הכתף שחיכיתי לה שנים. שחשבתי שלעולם לא אזכה לחוש בה יותר ולהישען עליה.

הוא נשק לראשי "את אף פעם לא תהיי יותר לבד" הוא הצהיר.

אני לא יודעת ממה יותר התרגשתי, ממה שהוא אמר או מהמגע שלו.

התנתקנו מהחיבוק והסתכלתי עמוק על מבטו. "מה אתה מרגיש אליי?" הוא פתאום הסתגר ומבטו נהיה לאטום. פחדתי מהתגובה שלו. ציפיתי כל-כך. אלו היו בין הדקות הקשות בחיי.

"אני לא יודע" הוא אמר בקולו. לבי כבר עשה את דרכו לרצפה, להתפורר לאלפי חתיכות.

"אבל אני יודע שיש בך משהו" פתאום לבי נעצר בדרכו מטה "יש בך משהו שגורם ללב שלי להיות פחות קר" הוא הסביר בדרכו שלו כן, "משהו שגורם לי להסתכל לך ישר בעיניים" הוא פירט עוד יותר "אני מתרגש לגעת בך" הוא ציין. רציתי להתפרץ אליו ולומר שאני מתרגשת כשהוא נוגע בי.

"את לא אמרת לי שהבן שלנו כזה גבר" הוא ניסה להעביר נושא. אבל גם הנושא הזה היה נחמד, הוא הרי ציין שהוא שלנו. לא רק שלי. אני כבר לא לבד.

"כמו אבא שלו" אמרתי בחיוך "בכל" ציינתי "באופי וכמובן ביופי" אנדרס חשף את שיניו הקטנות במקצת. "כן" הנהנתי "תחייך" אמרתי בחיוכי שלי "זה הכי יפה לך" הוא משך שוב את ראשי לחיבוק ונשק אותו.

הוא נעמד וסידר מכנסיו. נעמדתי אחריו. "לא יודע למה" פתאום הרגיש לי קצת מבוהל "עדיין יש משהו שאני כאילו מפחד ממנו" הוא אמר וחששתי, הרי מעכשיו הפחד שלו זה הפחד שלי.

"אל תפחד" אמרתי בקול שקט "אני ואנדי פה ועכשיו אתה לא צריך לעבור שום דבר לבד" הוא הסתכל על מבטי וכאילו הרגשתי שאני מדברת לשווא.

"לא מפחד מלהיות לבד" הוא מיד ציין "אז ממה?" שאלתי "מפחד מדחייה" הוא אמר בקלילות "דחייה? הוא כבר קיבל אותך לחיקו!" אמרתי כשהבנתי שהוא מדבר על אנדי.

"טיפשונת" הוא מלמל ומבטי הסתבך בתוך עצמו ובעיניו של אנדרס.

"מה?" שאלתי בנחמדות "דחייה ממך!" הוא הרים קולו במקצת.

"ממני?" גבותיי התקרבו מחוסר ההבנה.

הוא הניח ידו על עורפי וקרב אותי אליו באגרסיביות והתנשקנו נשיקה סוערת.

הוא השעין אותי על הקיר שהספה הייתה צמודה אליו מימינה ונישק אותי בסערה.

הנשיקה הייתה כמה דקות לפחות.

פחדתי להתעורר מחלום.