כלואה 2

כלואה2: פרק 30- הצגה.

"אנד.." התנתקתי מלוקאס וזה גרם לו להסתובב אחורנית להבין על מה עייני פערו.

לוקאס הסתכל במבט מבוהל והעביר יד על שפתיו, מנקה את נשיקתי. הוא הסתובב אליי בחזרה "אני אשאיר אתכם לבד" הוא חלף על פני אנדרס שעמד בדלת הכניסה ויצא כלא היה.

הרגשתי אבודה, הרגשתי מבוישת. "בוא" הזמנתי אותו בנימוס.

הוא עשה עצמו נכנס מבלי קשר להזמנתי. הוא סגר את הדלת אחריו ונעל. הוא בחן את חדרי.

"אמ.." התחלתי לגמגם מבלי לדעת מה אני רוצה להגיד מלכתחילה. הוא הרים ידו וסימן לי לעצור.

"זה לא מעניין אותי" הוא מלמל וחיזק את לסתו. "זה לא?" שאלתי בפחד, זה יותר הפחיד אותי מאשר שיצרח ויכעס. הוא הניד ראשו והמשיך לחקור את החדר בקפידה בעודו מטייל עם אצבעו על המדפים שהיו בהם כל מיני פילים וחיות מוזרות אחרות מחרסינה.

התיישבתי על המיטה, חששתי שעוד שנייה ואמעד אם אמשיך לעמוד דקה אחת נוספת.

השקט בנינו הכביד. בעיקר עליי. מכיוון שהתמקדתי עליו. אנדרס לא התעסק בשקט, הוא התעסק בעיקר בחפצים שעמדו על המדף. הוא הרים פיל קטן והתבונן בו בעוד הוא משפשף את האבק שעליו עם אצבעו.

כמעט התפוצצתי מסקרנות להתפרץ ולשאול מה הוא עושה כאן. אבל הנוכחות שלו כל-כך הרגיעה אותי שהעדפתי לא לדבר. חששתי שילך.

"אתם ביחד?" הוא שאל בעוד עיניו על הפיל הקטן. הרמתי עיניי במעלה כל גופו, נותנת למוח שלי לחשוב עוד כמה שניות מה מוטב לי לענות והאם בכלל אני יודעת את התשובה לשאלה הזאת.

"לא" עניתי בכובד ראש. הוא הרים עיניו מהפיל, התמקד בעיניי כשנייה והחזיר עיניו לעיסוקיי הפיל.

"באתי כדי שתזכירי לי" קולו נשבר מצרידותו "תזכירי לי מה קרה לפני ארבע-עשרה שנים" החיוך התחיל מהלב ואחר-כך הוא עלה קצת מעלה לפניי, אך השתדלתי שלא לחשוף אותו במלואו.

ואז נזכרתי. נזכרתי שאנדרס משקר. שאנדרס יודע טוב מי אני אך מעדיף להתרחק.

"עזוב" מלמלתי. הוא הרים עיניו מהפיל והניח אותו בחזרה על המדף. "לעזוב?" הוא שאל מופתע. הוא החל לשפשף ידיו וזה השמיע קול של מחיאות כפיים, הוא ניסה להיפטר מהאבק שעל ידיו. הוא החל להתקרב אליי, למיטה שעליה ישבתי.

ההליכה הגברית, הבגדים השחורים, האדישות. פתאום הכול עלה לי. הוא היה אמור להיות בעלי.

הוא היה אמור להיות אבא של אנדי, מכל הבחינות. לא רק בדם.

בשנייה האחרונה הוא פנה לעבר השולחן הפינתי וגרר כיסא לשבת מולי.

"דברי" הוא נזרק על הכיסא ועשה עצמו כאילו נוח לו. הרמתי שפתיי לחיוך ציני "מה דברי?" ניסיתי להבין מה קורה כאן.

"מה אתה עושה כאן?" תקפתי בטון מעט מורם "למה באת?" התרוממתי מהמיטה בעצבים.

הוא נאנח בציניות לכיוון הרצפה והתרומם בתוקפנות. הוא אחז בידי בין הכתף למרפק בחוזקה. אך לא זה מה שהעסיק אותי כעת.

"איך את לא מתביישת?" הוא שאל בקול נמוך. "ביום בהיר וצח, את נכנסת אליי לקומה" הוא הדגיש את השייכות במשפט. "אחרי שגנבת מכריס את המפתח וזאת הכנסת אורחים שלך?" הייתה בזה נימה מצחיקה, אם רק הוא היה אומר את זה בטון אחר.

השתחררתי מידו והוא אינו התנגד. "סליחה" לחשתי. הוא צדק, לא משנה מי עומד מולי, התנהגתי לא יפה.

"עכשיו תזכירי לי" הוא נזרק שוב על הכיסא מה שגרם גם לי להתיישב במיטה בחזרה.

כל-כך שקלתי בראשי האם לומר לו על ההצגה שלו, שאני לגמרי מעודכנת בתסריט שלה.

והאופציה השנייה הייתה, לשקר.

"טוב" נתתי תחושה שאני הולכת להתחיל בצורה מאוד מפורטת. ובלבי ידעתי שהכול יהיה שקר. כדי לסבך אותו בתרמית שהוא ניסה להפיל אותי בה.

"היינו חברים ביחד בארגון ופשוט יום אחד נעלמת" הוא כיווץ גבותיו, מה שרק עוד יותר גרם ללבי להאמין שהוא משקר. "נעלמתי?" הוא שאל. כל התסמינים אמרו שהוא דובר אמת, אבל משהו בלב שלי האמין שהוא עושה הצגה אחת שלמה, ואני השחקנית הראשית.

"מרי" הוא אחז בידי והתקרב לפניי. חששתי. העיניים השחורות שלו התעמקו בעיניי לגמרי. הרגשתי שהוא רוצח אותי במבטו. "תגידי את האמת" הוא לחש והקשה לסתו "אני מרגיש שאת משקרת".

מרגיש? ממתי הוא יכול להרגיש אותי השקרן הזה? בסך-הכול בגלל שהוא ידע את כל הסיפור אז מין הסתם שהוא יידע שאני משקרת.

"תספר לי אתה" נפלתי עליו בהתחכמות "איך הגעת לכאן?" הוא טמן ראשו עמוק ברצפה.

"אני..." הוא התחיל וקולו נשבר "אני חבר של כריס המון שנים" הנהנתי לעברו בסגנון מאמינה-לא מאמינה כלל לדבריו.

משהו בו, בנוכחות שלו גורם לי להיות יותר מחלשה לידו. שום תרופה לא תעזור מלבד לקבל את אנדרס כרגע. נשיקה חמה ואוהבת. נשיקה של געגוע, של סחף.

"מצטער" הוא התרומם מהכיסא "אני אפילו לא יודע מה אני עושה פה" הוא הפנה חצי גב והתרוממתי מהר לתפוס את ידו בדיוק כמו שעשה לי. רק שאני עשיתי זאת יותר בעדינות ומקום תפיסתי היה כף ידו.

"אנדרס" לחשתי לו "למה באת לכאן? באמת אבל" הסתכלתי בעיניו ברצינות שעבדתי קשה להחזיק אותה בפניי בזמן שהוא מתבונן בי.

"לא יודע" הוא התנער מידי "לא יודע, הרגשתי שיש בך משהו מיוחד" הוא זז ממני והתהלך בחדר "הרגשתי שמשהו בך טהור" הסתכלתי עליו בתמיהה. הלב שלי נחצה לשניים.

האם להאמין לו שהוא לא יודע מי אני או שמא הוא עושה הצגה וצוחק עליי?

הרי הוא מעולם לא בא לחפש אותי.