כלואה 2

כלואה2: פרק 37- יום יבוא ותביני.

"תעזוב אותו!" צעקתי. עומדת במקומי, חסרת אונים. לא יכולתי לעשות כלום.

"מרי תחליטי" אמר כריס בשאננות. הוא היה לגמרי שלו, כאילו שאינו מצמיד עכשיו סכין חדה לעבר גרונו של ילד. של הילד שלי.

ראיתי את אנדי מתנשף בלי סוף. הוא פחד אך ניסה לשדר כמה שפחות כדי שלא אשתגע מדאגה.

אנדי רומם ידיו קדימה והוריד אותם מעלה מטה בעדינות "אימא תירגעי" הוא ניסה לחלץ אותי מההיסטריה, גם כשזה אמור להיות הפוך, עדיין אני מוצאת את אנדי דואג לי.

גם כשלוקאס כמעט דקר אותי וגם עכשיו. "תלכי ואני אשאר עם אנה" הוא סימן לי בעיניו שהוא יחכה לי. הדמעות שעמדו בגרוני יצאו מבלי כל התראה. כריס גיחך וזה גרם לאנדי להסתובב אליו במהירות ולהשיב את פניו אליי "מה יש אימא?" הוא שאל כשהבין שמשהו לא בסדר.

"הם.." קולי נשבר מהדמעות וראיתי את עיניו מחכות לתשובה "הוא רצח אותה" אנדי ניסה להסדיר את נשימתו שהשתבשה. "טוב חברים אין לי זמן לדרמות האלה" כריס ניתק את השיחה בנינו בקרירות "את באה איתי או לא?" העברתי את מבטי מכריס לאנדי ללא הפסקה. "לכי" לחש אנדי "אני אסתדר אימא".

"איך תסתדר?" הרמתי את קולי לעברו, כאילו שהוא אשם. אבל זה נבע אך ורק מהמצוקה שחשתי. "אנחנו לגמרי לבד" ייבבתי לעברו.

אנדי סובב רק את ראשו לעבר כריס "קח אותה" הוא אמר וכריס שחרר ידו שעטפה את גרונו של אנדי "היא הולכת איתך" המשיך אנדי ודמעותיי לא הפסיקו לרדת.

כריס התקרב לעברי והצמיד את הסכין לגבי ונעמד מאחורי. "אני יכולה לחבק אותו לפחות?" שאלתי את כריס. "בואי מרי" הוא אחז בזרועי וכיוון אותי לצאת. הוא סיבב אותי וראשי עדיין היה אחורנית לעבר אנדי שעמד שם לבד בסלון וזה הרבה פחות לבד ממה שהוא הולך להיות.

הדמעות שלי היו כבר חלק ממני. הרגשתי את הכאב אוכל את כל כולי מבפנים.

"אולי תפסיקי?" אמר כריס בעוד הוא מוביל את שנינו בשביל הבית. הסתכלתי עליו, אבל הוא מין הסתם היה שקוע ברצף ההליכה. לא הבנתי עד כמה חסר רגישות הוא יכול להיות.

רציתי לצרוח עד שלא יהיה לי קול יותר, רציתי לשכב עכשיו על הרצפה ולגרד אותה מרוב כאב.

אף אחת, אף אימא לעולם לא תבין מה זה שלוקחים אותך מהילד שלך בכאב, בשביל שתרצחי.

לא חושבת שיש אימא בעולם שזה קרה לה אי פעם.

"אני מבינה שאין לך ילדים" אמרתי בעוד אני מנסה לבחון את ידו האם בכלל יש לו טבעת נישואין על היד. הוא פתח את דלת האוטו והכניס אותי פנימה באגרסיביות בלשון המעטה. הוא סגר את הדלת והלך לצד הנהג. "אני נאמן למקום שממנו באתי" גיחכתי במערבולת הרגשות, בזה לו. הוא הסיט ראשו וחיכה לשמוע מדוע אני מגחכת "הארגון הזה?" שאלתי "לו אתה נאמן?" הוא הרים מבטו אליי, הוא היה כל-כך נחוש ובטוח בעצמו "הוא לקח לך את החיים!" הרמתי מעט קולי. הוא הסתכל עליי וחייך. כאילו הבין משהו שאני לא. "יום יבוא ואת תביני כמה הארגון הזה שווה" הוא התניע את הרכב ולחץ בחוזקה על הגז כאילו שהיינו במרדף או משהו בסגנון. "שווה?" המשכתי באותה השיחה, לא רציתי לתת לה לעבור. הוא שתק ושתקתי איתו. לא רציתי ללחוץ עליו. בין כה הוא לא היה הבן אדם שהכי חיבבתי כרגע, אפשר לומר שאפילו תיעבתי. הוא עצר ברמזור האדום והסיט ראשו אליי "שווה המון מרי, בזכותו הילד שלך יכול לישון בשקט" הפעם צחקתי "אתה צוחק עליי נכון?" הוא הסתכל עליי ברצינות רבה ונד בראשו "לא, ממש לא" הוא הוסיף. "הילד שלי לבד בגללך ובגלל כל הארגון הזה!" הרמתי קולי. לאחר נסיעה שקטה של כעשר דקות הוא חנה את הרכב והתעסק ברוורס. "אל תדאגי, הוא נראה גבר-גבר הוא יסתדר לבד" הוא אמר בעוד הוא מכוון את הרכב בין שני רכבים "כמו אבא שלו" הוא מלמל וכיבה את המנוע ויצא מהרכב.