כלואה 2

כלואה2: פרק 33- סכינים.

"אימא אני רוצה שתדעי שאכזבת אותי.

השארת אותי לגמרי לבד.

אנה באמת טובה אליי וכיף איתה, אבל היא לא את.

אני גם מרגיש את הצורך להגן עלייך, את לפעמים לא מסתדרת לבד.

אני לא יודע למה עשית את מה שעשית אבל יש לי כמה השערות.

יותר חשוב לי שתדעי, אני חייב אותך.

אני חייב שתחזרי לקחת אותי מפה. אני רוצה להיות איתך.

אני לא רוצה לאבד גם אותך.

אוהב וכועס,

אנדי"

דמעה רכה ליטפה את הלחי שלי וגרמה לי לסגור את עיניי בחוזקה.

העובדה שאנדי ציין את כך שהוא איבד את לילי ואנדרס כביכול מכאיבה לי. זה כואב שילד בן גילו צריך לחוש כאב כזה ולהכיר בו.

הצמדתי את המכתב ללבי. חשבתי לעצמי בראש שאסיים את המשימה הזאת והיא בהחלט תהיה האחרונה. אני לא יכולה להשאיר את אנדי ככה לבדו.

אני כל החיים מגנה עליו כדי שלא יפגעו בו ובסופו של דבר, אני הכי פוגעת בו.

דפיקות חלשות נשמעו על דלתי. "יבוא" אישרתי את הכניסה.

"איך את?" שאל לוקאס בלחש והזמין עצמו להיכנס.

חייכתי לעברו בעצב "הוא צריך אותי" הפניתי לעברו את המכתב שברור לי שלא היה יכול לקרוא מרחוק כל-כך. הוא לקח כיסא מפינת הישיבה וישב מולי. השטתי לעברו את המכתב. "אפשר?" הוא שאל למען הסר ספק והנהנתי. הוא לקח את המכתב והתחיל לקרוא.

אחרי כמה שניות הוא הסתכל עליי "את תעזבי?" הוא שאל. הנהנתי.

"פגשת אותו?" העברתי נושא. הראש שלי היה כל כולו במחשבות מרובות על אנדי. "איך הוא?" שאלתי כשהבנתי ממבטו שהוא כן ראה אותו, הרי הוא העביר לו את המכתב.

"הוא.." לוקאס התחיל "הוא היה מופתע לראות אותי" הנהנתי. תיארתי לעצמי שזה מה שקרה.

"הוא שאל איפה את" הוא הסתכל עליי וחקר מבטי. הדמעה לא איחרה להגיע.

"מה אמרת לו?" קולי נשבר מבלי כל רצון בכך. "שאני לא יכול להגיד לו" הוא לחש "הוא התעקש שהוא צריך לדבר איתך ושאני אביא אותו אלייך" המחנק בגרון היה כל-כך כואב וחד, הרגשתי כאילו אני מתחילה למות מבפנים. המוות הכי מפחיד שיכול להיות לכל אדם.

"אז אמרתי לו שיכתוב לך מכתב וירשום שם כל מה שהוא רוצה להגיד לך" עצמתי עיניי. נתתי לכאב לחלחל לגופי ולשחרר את המחנק שלא רצה לצאת. נזכרתי בכל מה שאנדי כתב. הוא בטח ישב על זה בכובד ראש ובמחשבה מרובה. הוא לא סתם כתב את מה שהוא כתב.

לוקאס הניח ידו על ראשי וליטף אותי עד שהגיע ללחיי. הוא מחה דמעותיי ותפס את פניי עם שתי ידיו. "אני אעזור לך לברוח מפה" הוא אמר. הופתעתי. לא ציפיתי שזה מה שהוא יאמר. ציפיתי שיכעס. ציפיתי מעצמי שאכעס עליו. הרי אני מאמינה לאנדרס שהוא לא זוכר.