To Be You

18 - זה שנכנע

רוח ימית וחמה נשבה בעדינות וייבשה דמעה בודדה שנזלה על לחיו של בראיין. בזמן אחר אם דמעה הייתה מחליקה מעינו הוא היה מעלים אותה מהר מהחשש שמישהו יראה אותו בוכה. אבל עכשיו לא היה אכפת לו. הוא ישב על רצפת המזח הנטוש ואחוריו מתרטבים מעט מהחול הלח שעל הבטון. עקביו היו נטועים בקרקע וברכיו בגובה חזהו כשידיו שעונות עליהן. בידו הימנית הוא החזיק בקבוק בירה וניער קלות את המשקה שעוד נותר בבקבוק כשקצף לבן עולה מהם.

היה נראה כאילו הוא היחיד שעוד ישב בחוף הים בזמן השקיעה שצבעה את השמיים בגוונים כתומים של אביב. המים הסוערים יצרו גלים גבוהים ומלאי קצף שהתנפצו אל החוף במהירות.

במרחק מה ממנו נשמע קול צחוק של ילדים שעורר אותו ממחשבותיו העמוקים והוא הפנה את ראשו בחיפוש אחר קולות הצחוק. שני ילדים קטנים התהלכו על החוף ברגליים יחפות וצחקו בזמן שרצו בין הגלים הרדודים.

~~~

"אמא! אבא! תראו!" הילד בעל פלומת השיער השטנית צעק אל הוריו בנימת התלהבות קולנית. "הצלחתי! זה עף!" הוא החזיק חוט לבן ודק שבקושי נראה לעין וניסה להשתלט על העפיפון הצבעוני שהיה קשור אל החוט והתפרע ברוח החמה. רגליו היו נטועות בחול ומידי פעם הגיע גל קטן ומלא קצף וערער את יציבותו.

"כל הכבוד בראיין!" אמו עודדה אותו והרכיבה את משקפי השמש על עיניה על מנת להיטיב לראות את העפיפון שעף בשמי הקיץ הבהירים.

לידה, על החול, ישבה ילדה כבת שלוש ובנתה ארמון חול קטן בזמן שבגד הים הסגול שלגופה מתלכלך בחול הרטוב.

"אשלי, תראי!" בראיין בן העשר צעק אל אחותו והחזיק את החוט הלבן בשתי ידיו הקטנות כדי להשתלט על העפיפון הנע בפראות.

"ראיתי," אמרה אחותו הקטנה אחרי שהרימה את ראשה אליו וחזרה אל עיסוקיה.

"תזהר יש פה דגים!״ צעק פטריק בן החמש עשרה והצביע לרגליו של אחיו.

"איפה?״ בראיין שאל בבהלה פתאומית בזמן שהסתובב בחיפוש אחר הדגים המדוברים. גל גדול הגיע וגרם ליציבותו להתערער ולבסוף למעוד וליפול אל תוך המים. החוט שהחזיק החליק מבין ידיו והעפיפון השתחרר משליטתו. "העפיפון שלי!" הוא צעק והרים את ידיו במטרה לנסות לתפוס את החוט בחזרה, אך הרוח החזקה סחבה איתה את העפיפון ולא עבר זמן עד שהמשחק הצבעוני נעלם משדה ראייתו.

"זה בגללך!" בראיין הסתובב אל פטריק וצעק אליו בעודו מצביע עליו בהאשמה.

"מה? אני רק צחקתי," פטריק מחה בעוד שבראיין מתקרב אליו בצעדים גדולים, רומס את הגלים הרדודים תחת רגליו ומשפריץ מים.

"אתה שיקרת עליי," בראיין צעק וקמץ את אגרופיו הקטנים בכעס בעוד שציפורניו משאירות סימנים זעירים בכפות ידיו.

"אני רק צחקתי," פטריק ענה באותו טון ואתגר את אחיו כשהתחיל לרוץ אל תלולות החול היבש וכמעט מועד עליהן בכל צעד.

בראיין רדף אחריו ורגליו הרטובות ספגו חול לבן עד לברכיו כשהוא מוחה דמעה כעוסה מלחיו ורץ במסלולו של אחיו הגדול.

"בנים, מספיק," ליסה ביקשה בעוד שהיא מתקשה לעקוב אחריהם בעיניה כשהם סובבים סביבה במרדף. ככה היה תמיד. פטריק היה מקניט אותו או מאתגר את אחיו הקטן. בראיין היה נענה לאתגר והייתה מתפרצת מלחמה. ליסה ורוברט אף פעם לא התערבו במריבות שלהם ונתנו להם להסתדר בעצמם. הם ידעו שהם מסוגלים. חוץ מזה, פטריק אף פעם לא הכאיב לא באמת. הוא תמיד הגן עליו. היא ידעה שלא משנה כמה יגזימו במריבותיהם פטריק תמיד יעמוד לצידו במקרה ויתעסק עם גדולים ממנו, מה שבראיין נהג לעשות הרבה. בראיין ניחן בביטחון עצמי גבוה מהרגע שלמד לדבר ותמיד חשב שהוא מסוגל להתעסק עם גדולים ממנו או לטפס למקומות מסוכנים. פטריק היה זה שעזר לו כשהסתבך.

הם הגיעו בחזרה אל המים ובראיין שהשיג את אחיו קפץ על גבו והפיל אותו אל המים. פטריק התחמק ממנו ויצא אל החול הלח בזחילה מהירה ובראיין שוב קפץ עליו בנהמות כעס.

פטריק הצליח לגבור עליו והפיל את בראיין על החול והחזיק בו תחתיו כשבראיין ממאן להיכנע ומנסה להשתחרר מאחיזתו האיתנה של אחיו.

"תרגע אני רק צחקתי."

"כשאני אהיה בצבא אני אהיה הרבה יותר חזק ממך," בראיין צעק בשיניים חשוקות.

"יכול להיות," פטריק ענה בחיוך שובבי והצמיד את פרקי ידיו של אחיו אל החול, "אבל לבינתיים אני חזק ממך ואתה צריך להגיד שזה לא היה באשמתי."

"בסדר, בסדר," בראיין ענה בקול מובס והפסיק להתפרע תחתיו, "ניצחת. אני נכנע."

"אסור להיכנע!" פטריק הגביר את קולו, "כניעה זה לפחדנים!"

~~~

"מי נכנע עכשיו, אה פטריק?!" בראיין צעק כשדמעות חמות שוטפות את פניו. הוא קם מן הרצפה במהירות וזרק את בקבוק הבירה הריק אל המים.

הוא נפל על ברכיו בחזרה אל הרצפה הלחה והבכי לא פוסק. "אני לא מבין," הוא המשיך בקול רטוב והיכה את הרצפה בשתי ידיו, "אני לא מבין למה עשית את זה. מה גרם לך לעשות את זה?"