To Be You

3 - אדרנלין!

הוא התחיל לרוץ. רגליו נעות במהירות, מבטו ממוקד וחזהו עולה ויורד בקצב אחיד. שום צליל לא חדר דרך אוזניו. רק קצב נשימתו ופעימות ליבו שהחלו לעלות בהדרגה.

הכל תלוי בו עכשיו. הוא חייב להצליח. אם לא ירוץ בקצב המתאים ויפשל אפילו בפסיעה אחת הוא עלול למעוד ולהידרדר. הוא לא אהב למעוד. מעידות ונפילות לא היו בשבילו.

לכן אסור לו לפשל בזה. 'ריכוז פטריק. תתרכז'.

מהירותו גברה משנייה לשנייה שרירי רגליו החלו לכאוב ופסיעותיו על האדמה הפכו כבדות ממטר למטר. זיעה החלה להצטבר על מצחו וגבותיו המכווצות מנעו ממנה לחדור לעיניו. חזהו עלה וירד בקצב מסחרר וליבו פעם בחוזקה. הוא החזיק את ידיו צמודות לצידי גופו והניע אותן בקצב הריצה. הנשימה כבר התחילה להפוך למעמסה והוא פתח את פיו כדי לשאוף אוויר בחדות.

שלוש...

זה הרגע. הוא הגיע לסוף הצוק.

שתיים...

כל מה שנשאר לו זה רק לקפוץ.

אחת...

הוא קפץ כמו שבחיים לא קפץ ובעט את עצמו מעבר לצוק בעוצמה גבוהה מתמיד. הלחץ על שרירי רגליו הפסיק והן נעו באוויר, מחפשות משהו לתפוס בו. תחושת שחרור פתאומי קיבלה אותו, הרוח הפתאומית שתקפה אותו גרמה לו לסחרחורת קלה ולפיו להתייבש. חולצת הטריקו שלגופו עלתה עד לצלעותיו שעליהן היו קשורות רתמות המצנח.

פטריק הוריד את עיניו באטיות, מנסה לראות את הקרקע שהייתה כה רחוקה כעת, אבל הוא לא רצה לאבד שיווי משקל. שיווי משקל היה הדבר היחיד שקבע עכשיו. ללא שיווי המשקל הנכון, המצנח שיפתח בקרוב עלול לשבור את אחת מצלעותיו או לקרוע גיד באחת מירכיו. ללא שיווי משקל הוא עלול לאבד שליטה על תנועותיו ובכך יאבד את הכיוון.

הרוח הסתחררה סביבו, פורעת את שיערו והופכת את הנשימה לאקסטרים בפני עצמו. הוא ניסה לנשום עמוק והביט אל מתחת לרגליו. הוא צנח בגובה של חמשת אלפים רגל וכל מה שהשתרע תחתיו היה רק מדבר וסלעים קשים שהיו נראים כל כך רחוקים ועם זאת התקדמו אליו במהירות מפחידה. במרחק הוא הצליח לראות את הים שנעלם באופק והתמזג עם השמיים הכחולים. הוא נאבק עם הרוח כדי לנשום ועיניו הצטמצמו כדי להגן על לחותן.

התחושה הזו שוב תקפה אותו. פעימות ליבו המואצות, הדופק המהיר ונשימתו הלא סדירה. הוא היה מכור לתחושה הזו. תחושת האדרנלין.

צפצוף מכני נשמע מאחד המכשירים שהיו קשורים אליו ואל התיק שעל גבו והודיע לו שזה הרגע שהמנצח עומד להיפתח ומהירות הנפילה תתחיל להאט. תוך שניות ספורות נשמע הצליל המוכר של הבד הנפתח ונפרס מעליו.

הוא עצם את עיניו והרגיש את זה. המצנח נפתח במלואו כשרתמות הבד החזקות משכו את גופו כלפי מעלה וטלטלו את גופו, והוא נתלה באוויר כשהחוטים מושכים אותו כלפי מעלה. הבד נלחם ברוח ודאה במהירות של שישים קילומטרים לשעה אל הקרקע.

צחוק בלתי נשלט התפרץ מבין שפתיו בתחושה עילאית והוא הביט הצידה כדי לראות את חבריו עם מצנחים צבעוניים צועקים בהתלהבות ומניעים את המצנחים לכיוונים הרצויים.

~~~

"זה היה מדהים!" פטריק צעק.

אחרי שכל אחד נחת במרחק עשרות מטרים אחד מהשני, היה עליהם לאסוף את כל הבד שאיבד את כוחו ברגע שהרוח לא ניפחה אותו יותר. הם אספו אותו על גבם והתחילו להתקדם לכיוון הג'יפים שהמתינו להם במדבר השומם של נבדה.

דקס גלגל את עיניו והמשיך להסתכל קדימה אל הג׳יפים. "אתה אומר את זה כל הזמן."

"כי זה כל פעם מדהים!" הוא צעק ולא הצליח למנוע את החיוך הענקי שנפרש על שפתיו בתחושת היי מוכרת. הוא הרגיש ששום דבר לא יוכל להוריד את מצב רוחו. כך היה כל פעם אחרי שסיים לצנוח או לגלוש או כל פעולה אחרת שנכללה בכל סוג אחר של ספורט אקסטרים.

"אחרי שתירגע תגיד לי אם בא לך לבוא איתי היום למועדון," דקס אמר באדישות וייצב את רתמות הבד על כתפו הרחבה ואחז בהן בשתי ידיו.

"לא, אחי, אני על הסט כל הלילה," פטריק אמר עדיין בחיוך וצמצם את עיניו כשרוח מדברית העיפה חול לעיניו.

"איך אתה יכול לעבוד כל הלילה, אחי? איך לא נמאס לך מהעבודה הזאת?"

"כי בשבילי זאת לא עבודה," פטריק הסביר, "זאת לא עבודה כשאני כל כך נהנה מזה. אחי, פעלולים עם חבלים? מכוניות מגניבות? אקדחים ורובים מהסוגים שרואים רק בסרטים? אני חי בשביל זה."

דקס לא היה שחקן ולא אהב אפילו לצפות בסרטים. לפטריק לא היה מושג איך הצליח להתחבר לאדם שהיה שונה ממנו כל כך במהותו. אבל לשניהם כן היה תחום עניין משותף, צניחה. הם היו נפגשים אחת לשבועיים, פחות או יותר, וצונחים יחד מכל מיני מקומות. פעם זה היה ממסוק בגובה עשרת אלפים רגל, פעם זה היה ממטוס בגובה כפול מזה, מה שדרש מהם לקפוץ עם מסיכת חמצן, בגלל דילול החמצן בגובה של עשרים וארבע אלף רגל. ופעם, כמו באותו יום, הם היו קופצים מהצוק. זה היה מסוכן יותר, דרש פעילות גבוהה יותר ואת הפחד להתגלגל במורד התלול.

אבל אלה היו חייו. פטריק תמיד חי על הקצה. הקו הדק כל כך שהפריד בין חיים ומוות, זה היה הריגוש. זה מה שגרם לתחושת האדרנלין.