25 - הסיוט מתחיל

96 19 13
                                    

אוונג׳לין עצמה את עיניה וקמה מהמיטה. היא הסתובבה ברחבי החדר ונראתה מתוסכלת. רגליה היחפות היכו ברצפת הפרקט והשמיעו רעשי יניקה חלשים. בראיין לא שם לב מתי חלצה את נעלי העקב.

הוא עקב אחרי צעדיה. ״זו הייתה הפעם האחרונה שראית את ג׳ון לי?״

היא הביטה בו בחדות. ״לא.״

״אז מה קרה אחר כך?״

״חיכיתי כל היום עד שהוא יחזור ואז כבר הגיע הלילה. בשתיים בלילה הוא חזר סוף סוף. אבל הוא היה שונה.״

בראיין הזדקף בסקרנות ואווג׳לין המשיכה לספר.

היא סיפרה כמה היה מפחיד בדירה. בגובה עשרים וארבע קומות לא הייתה אפילו אפשרות לפתוח חלון. הדלת הייתה נעולה ולא הייתה שום דרך לצאת. כשהשעון הראה 2:14, היא זכרה בדיוק את השעה, הדלת נפתחה. ג׳ון לי נכנס אל הדירה ואוונג׳לין נבהלה ממראהו.

הדבר הראשון שראתה היה הדם על חולצתו. דם ארגמני וסמיך הכתים את חולצתו הלבנה והיוקרתית. השילוב בין הצבע הלבן של החולצה לצבע הארגמני והבוהק של הדם נראה כמו אומנות. מהסוג המבעית והבלתי צפוי. כמו ליצן יום הולדת שעומד בבית קברות. אחר כך היא הריחה את ריח האלכוהול.

״ג׳ון לי הרג את אבא שלך?״ בראיין שאל.

היא הנהנה. ״הוא התפרץ אל הבית ועוד לפני שקמתי מהרצפה הוא משך אותי בחוזקה. הציפורניים שלו חדרו לעור שלי וכאבו כל כך. אני צעקתי והוא הרפה בבהלה. כאילו פחד שמישהו ישמע אותי.״

״לאן הוא לקח אותך?״

״הוא מלמל משהו על זה שהוא צריך לטפל בי ושאני עלולה להעיד נגדו או משהו... שאני אפיל את כל מה שהוא בנה...״

אוונג׳לין המשיכה להסביר איך ג׳ון לי לקח אותה עד לחניה התת-קרקעית והכניס אותה אל הרכב.

״אני לא מבין,״ בראיין עצר אותה בהרהוריו. ״זאת עיר ממש גדולה, אמנם זה היה אמצע הלילה אבל אני מאמין שהיו אנשים ברחוב.״

״היו אנשים,״ היא הסבירה ולא הביטה בו. ״היו המון אנשים ואפילו לא היה חשוך בגלל כל שלטי החוצות, הרכבים, החנויות, היה כל כך מואר. אבל בעיר שיש בה שלוש עשרה מליון איש, אתה אפס לידם. לא רואים אותך ולאף אחד לא אכפת ממך.״

״מה הוא עשה לך?״

״הוא רק נסע. לא הסתכל עליי אפילו, לא אמר שום דבר. ברגע שהוא האט בפקק, כנראה הוא לא היה מספיק פיכח כדי לחשוב על זה, כי ברגע שהוא האט פתחתי את הדלת ועפתי החוצה.״

היא סיפרה איך כל ברכה השתפשפה מכביש האספלט המחוספס אבל היא לא שמה לב. היא רק קמה מהכביש ולא נבהלה מצפירות הרכב הפתאומיות שתקפו אותה כשרצה בין המכוניות והדמעות מטשטשות את ראייתה וגורמות לה להיתקל בכלי הרכב שהאטו.

To Be YouWhere stories live. Discover now