בראיין פרץ אל תוך הבית, או שככה הוא דמיין את עצמו נכנס. כי הוא צלע. בצורה זוועתית. הכניסה הדרמטית שתכנן לא ממש עבדה, הכאבים הנוראים וההליכה המדדה היו משכנעים יותר. הצליעה רק עזרה לו להתקדם אבל היתה רחוקה מכדי להיקרא הליכה.
זו היתה הפציעה הכי שנואה עליו, אם היתה לו האפשרות לבחור, למשל, בצלע שבורה הוא לא היה חושב שוב. לפחות עם צלע שבורה אפשר עדיין ללכת.
בראיין הניח את מפתחות הבית על השידה בכניסה. הרגל שלא דרש ממנו אפילו מבט לעבר השידה. הוא סגר את הדלת אחריו, גם כן בתנועה טבעית ומוכרת. אבל כל הבית היה חשוך. השעה הייתה שתיים בלילה, הוא שם לב לזה רק אחרי שהעיף מבט לשעון הקיר של המטבח. הוא לא התכוון להעיר אף אחד וחשב לצלוע לחדרו בשקט, כמה שרק אפשר. הוא חשק את לסתו בכוח, מרגיש איך שיניו משתלבות חזק זו בזו.
הוא חזר להתקדם וכאב נורה מרגלו אל כל גופו בחדות. הוא רצה לצעוק. להתעצבן. להכאיב למישהו. הוא לא יכול להמשיך כך. אחרי שג׳ון לי נטרל אותו, בראיין נשאר לשכב על הקרקע בכאבים עצומים. גופו היה מכוסה זיעה קרה והוא הקדיש את כל כוחו כדי לא להתעלף. היה עליו לדעת שאסור לו לתלות את כוחו ברגליו וכך לחשוף את עצמו לפגיעה ישירה בברך הפגועה. רק אחרי שהצליח להתאושש איכשהו מהכאב, בראיין עבר על האירועים בראשו והבין שג׳ון לי ידע בדיוק באיזו רגל לפגוע, ובאיזו דרך לפגוע בה.
לקחו לו יותר מעשרים דקות עד שהתאושש מהמכה והוא הצליח לקום בקושי רב. מהבניין בראיין השתרך ישר אל תוך המונית שהוא הזמין, כי ידע שאין סיכוי שירכב על אופנוע במצבו. לעזאזל, הוא אפילו לא ידע איפה האופנוע שלו.
בראיין התנער מהמחשבות. זה לא היה הזמן להתעסק בזה. הוא התחיל להתקדם לכיוון חדרו, נשען על כל קיר וחפץ שעבר בדרכו, והדליק את האור.
חדרו הגדול נגלה לעיניו. המיטה הזוגית באמצע החדר שהייתה מוצעת במצעי משי יקרים, שולחן העבודה הרחב ומסך הHD שעליו, הספרייה הלבנה שעל מדפיה הונחו תמונות ממוסגרות של משפחתו. בצד השני היה ארון בעל ארבע דלתות רחבות ובראיין מיד פתח את אחת הדלתות והוציא תרמיל שחור וגדול שזרק על המיטה במהירות. אך לפני שהתחיל לארוז בראיין הוציא מהארון את תיק העזרה הראשונה ששמר בחדרו. בתיק לא היו פלסטרים או תחבושות. רק שני דברים היו בפנים. תחבושת אלסטית כחולה שבראיין שנא, ובקבוק כתום עם כדורי ויקודין בפנים. משכך כאבים רב עוצמה.
את התחבושת בראיין חבש על רגלו הימנית, מופתע מכמות המאמץ שדרשה ממנו הפעולה הזו כשניסה, ללא הועיל, להפחית את הכאב. התחבושת אמורה לעזור לו ללכת ביציבות ולהחזיק את רגלו ישרה, והכדורים היו אמורים לשכך את הכאב. בראיין ידע שהכדורים ישפיעו מהר, והודה לגאון שהמציא את אותם כדורים מבורכים. גם ככה התחבושת גרמה לו להרגיש כמו זקן, לפחות התרופות הכניסו אותו לטראנס רגוע ואולי קצת מסומם.
YOU ARE READING
To Be You
Misteri / Thrillerמה קורה אם הדבר שאתה הכי אוהב בעולם הוא ׳סכנה׳? מה קורה אם התחביב שלך הוא ללכת על החוט הזה שבין חיים ומוות? פטריק סמית' אוהב ספורט אקסטרים. לא, הוא לא אוהב את זה, הוא מכור לזה. פטריק הוא שחקן בסרטי הפעולה הפופולריים ביותר בכל ארה״ב. בחייו האמיתיים פ...
