-נקודת מבט של גרייסון-
עברו יומיים,במשך כל שעה העירו אותה לכמה דקות והיא חזרה לישון.
במשך כל הדקות האלו היא הייתה מטושטשת לכן מילותיה הסתכמו כל הזמן הזה רק ב"כואב לי".
כל כך כאב לי שלה כאב,ניסיתי רק לשפר את הרגשתה. למרות שהיא לא ידעה על כל הדברים ששיפרתי בשבילה,היה לי חשוב שתרגיש יותר טוב. החלפתי לה חדר בבית חולים לחדר פרטי,הבאתי כמה רופאים טובים משלי ולא מטעם בית חולים שיאבחנו את מצבה והתרופות הטובות ביותר.
"צריך להעיר אותה כבר,לא?" ג'וליה,אימה של מאדיסון,שאלה את הרופא.
"אנחנו עכשיו הולכים לנסות להעיר אותה ולא לגרום לה לחזור לישון" הרופא אמר " היא צריכה להתחיל לשוב לעצמה."
הייתי שמח אך גם חששתי, שהיא הייתה ישנה אז הכאבים שלה לא מורגשים,ושתקום יכאב לה המון. לא יכלתי לסבול לראות אותה סובלת.
"זה טוב לא?" קורטני,אחותה של מאדי,שאלה את הרופא.
"אנחנו נראה איך היא מגיבה לזה שהערנו אותה להרבה זמן" הוא ענה.
"מאדי" דין אמר ונגע בידה
"מותק" ג'וליה אמרה
לקח בערך 5 דקות עד שהערנו אותה.
שיערה היה בתנוחה מוזרה בגלל השכיבה המוזרה,
פניה היו מלאות בצינורות,ועינייה שידרו כאב ועצב. אך עדיין היא הייתה האישה היפה בעולם.
"כואב לי" היא לחשה ודמעה ירדה מפיה.
הלוואי ויכולתי לעשות משהו בשביל לשפר את הרגשתה.
"אני יודעת מותק" ג'וליה אמרה וליטפה את ראשה.
"את תרגישי יותר טוב עם הזמן" הרופא אמר
עמדתי לצד גופה,אוחז בידה ומלטף אותה.
היא הביטה הצידה,מביטה על פניי ודמעות ירדו מעיניה.
"לך מפה" היא לחשה וניסתה בכוחותיה היחידים להזיז את ידה.
"מה?" אמרתי מופתע.
מה עשיתי?
"היא כנראה הוזה" הרופא אמר
-נקודת מבט של מאדיסון-
"אני לא הוזה" לחשתי בטיפת כוחותיי " תצא מפה גרייס"
כאב לי כל הגוף. לא היה חלקיק בגופי שלא כאב. אני לא יודעת איזה יום היום ואיזה שעה,
אבל אני זוכרת מה גרייסון עשה. הוא נטש אותי לטובת האקסית שלו. ואני לא מעוניינת שישב לצידי וילטף לי את היד כאילו אני אהבת חייו,שבעצם האקסית שלו היא אהבת חייו.
"למה שאני אצא?" הוא שאל,לא מבין כלום.
כנראה ישנתי המון זמן אם הוא לא זוכר דבר.
"כמה זמן ישנתי?" לחשתי והרגשתי כאילו הגרון שלי יוצא ממקומו.
"יומיים " הארי אמר והינהנתי.
"גרייסון" הבטתי בו "תצא מפה"
"למה שאני אצא?" הוא ענה וקם מכיסאו.
"אני חושבת שזה זמננו לצאת" אימי אמרה והובילה את כולם החוצה.
"אתה זרקת אותי" אמרתי,נזכרת באירוע ומעלה דמעות.
הדמעות שרפו בלחיי.
נזכרתי בשניות שלפני התאונה,הבכי ,המירמור. ובגלל גרייסון.
"לא אני לא" הוא מיהר לענות,מודאג.
"אם היית נשארת איתי והייתי מסביר לה היא לעולם לא הייתה עוזבת." הוא אמר,מעלה דמעות בעיניו.
דמעות?גרייסון?
"זרקת אותי משמה כמו כלב" אמרתי,עצבנית.
"בהתחלה הזמנתי את האבטחה בשבילה אך הבנתי שיהיה טוב יותר אם אסביר לה לבד וכך היא תניח לך לנפשך"הוא ניגב את דמעותיו.
"אין לי כוח לריב איתך" אמרתי.
היה עוד הרבה על מה לדבר אך כאב לי כל גופי.
"אז אנחנו בסדר?" הוא התיישב לצידי,מביט לתוך עיניי.
"לא" אמרתי,והבטתי על התקרה. עוצמת את עיניי.
"לא!" הוא אמר בבהלה ופקח את עיניי,
הדאגה והפאניקה נראתה על עיניו.
"אסור לך לישון" הוא אמר והרגשתי את הבל פיו.
הבטתי על פניו,הוא בכלל ישן בימים האלו?
עיגולי שינה היו סביב עיניו והוא היה נראה עייף במיוחד. אך הדאגה אליי כאילו הייתה מוקפת סביבו.
"ישנת?" שאלתי,מרימה קצת את ידי במטרה ללטף את פניו אך הצלחתי רק לגעת בפניו לשנייה והתעייפתי והשמטתי אותה למיטה.
"לא" הוא אמר וליטף את פניי "את תהיי בסדר מאדי"
"אני מקווה" לחשתי והוא ניגב את דמעותיי.
"היי,אני איתך בזה" הוא אמר והינהנתי טיפה.
"תודה"אמרתי עם חיוך קטן והוא חייך אליי.
הוא נישק אותי,הרגשה חמה על הגוף הקר שלי. עצמתי את עיניי נהנת מהרגע.
"אני אוהב אותך,לא יכלתי לשאת את המחשבה שאאבד אותך" הוא נישק אותי עוד פעם
"גם אני" אמרתי בשמחה בכל הכאב הזה.
גרייסון תמיד גרם לי להרגיש טוב יותר.
--
"היום אני רוצה שתנסי ללכת שוב" הרופא אמר.
עברו כבר שבועיים מאז התאונה,
התרפאתי קצת ואני יכולה לשבת ולעמוד טיפה,אני שוכחת דברים מידי פעם אך הכל יותר טוב מאשר יומיים לפני החתונה. אני מצליחה לדבר ברצף והגרון כבר לא כואב. אך הראש כואב לי כל הזמן.
בשבוע הראשון גרייסון ישן לידי,היה לידי, נשם איתי. אך בשבוע אחר כך לא הרשיתי לו להישאר איתי וביקשתי שימשיך בחיו. כמובן שהוא התנגד המון בהתחלה אך אחרי דיבור ארוך בהחלט הוא הסכים איתי על עסקה: הוא יבוא כל ערב ויישן איתי פעם בשבוע.
הרופא אמר לי שאם אצליח ללכת,זה תהיה התקדמות מעולה ולא תהיה שום סיבה שאשאר בבית חולים.
"את יכולה לעשות את זה" קורטני עודדה אותי.
במשך כל השבועיים משפחתי עשתה תורנות עליי ולא הרגשתי בנוח עם זה אך היה כיף שלא הייתי לבדי.
התיישבתי,מביטה על רגליי.
קדימה,תעבדו
אתן יכולות לעשות את זה רגליים.
קמתי מהמיטה,עומדת.
נשמתי עמוק,מחזיקה בידי במיטה וביד השנייה בגבו של הרופא.
כאב לי קצת הגב והעורף אך אני יכולה לעשות את זה.
משכתי את רגלי קדימה,והיא טיפה קרסה. הבטתי לעבר הרופא מחכה לתגובתו.
"זה בסדר,הרגל צריכה להתרגל" הוא אמר ונירגעתי קצת.
יש בי תקווה שאחזור לבית מחר.
תוך עשרים דקות הצלחתי ללכת את כל החדר פעמיים.
לאחר שלוש שעות כבר הלכתי לאורך כל המחלקה בערך מיליון פעם.
כאשר חזרתי לחדר הטלפון צילצל.
"הלו?"
"היי בייבי איך את מרגישה" גרייסון שאל
רק לשמוע את קולו גרם לי כל כך הרבה שמחה.
"הצלחתי ללכת היום" אמרתי בשמחה
"שיט!" הוא אמר בהתלהבות וצחקתי "ומה הרופא אמר?"
"שאחזור לבית מחר"אמרתי בהתלהבות.
התגעגעתי כל כך לבית,לישון לצד גרייסון,לאכול איתו במטבח שלנו.
"את צוחקת?"
"לא" צחקתי מתגובתו.
"בייבי זה מושלם" הוא אמר וחייכתי
"אני מאושרת" אמרתי בשמחה
"אבוא בערב" הוא אמר.
לאחר שלוש שעות הוא הגיע,ראינו סרט במחשב שלי,דיברנו קצת על העבודה ועל זה שאחזור מחר לבית.
גרייסון רצה לסדר את הבית בשביל שיהיה לי יותר נוח אך סירבתי בכל תוקף,
הוא עשה בשבילי יותר מידי.
--
"והנה הבית שלנו" גרייסון אמר בהתלהבות כאשר הוא הכניס אותי עם הכיסא גלגלים לבית.
"התגעגעתי למקום הזה כל כך" נאנחתי משמחה.
"אם המיטה הייתה יכולה לדבר היא הייתה צורחת משמחה" גרייסון קרץ לי וצחקתי.
נכנסתי להתקלח במקלחת שאני מרגישה בה סוף סוף בנוח,אני וגרייסון הכנו ביחד ארוחת ערב ולאחר מכן שכבנו במיטה וראינו תוכנית ריאלטי ששודרה במקרה.
"המיטה הייתה כל כך ריקה בלעדייך" הוא אמר ומשך אותי לחיבוק
"הייתי ממש לבד במיטה,התגעגעתי לידיים שלך" נאנחתי וחיבקתי אותו
"את רק שלי מאדיסון הייל"הוא צעק ונישק אותי בצוואר.
"לנצח" צעקתי בחזרה וצחקתי
המשכנו לראות טלויזיה ולפתע שמעתי רעש מהמטבח.
"יש רעש מהמטבח" אמרתי בבהלה,אך ידעתי שאני בטוחה עם גרייסון.
הבטתי לצידי,רואה שגרייסון כבר נרדם.
אצטרך לקום לבד. בטח זה סתם רעש מהמטבח.
קמתי,טיפה בקושי, ועברתי את המסדרון הגעתי לאזור המטבח-סלון שהיה חשוך לגמרי,הדלקתי את האור רואה מולי המון נרות,
חצי בית פרחים,
וכל הווילונות שהסתירו את החלונות היו פתוחים למראה ניו יורק היפהפיה.
הבטתי על הכל קצת המומה,הסתובבתי בבית,הכל היה פרחים ונרות.
מה לעזאזל?
הסתובבתי,פוגשת את גרייסון לבוש בטוקסידו וכורע ברך מולי ואוחז בטבעת.
הוא מציע לי נישואים?
שיט!אני עומדת להתעלף
"מאדיסון, התינשאי לי?" הוא שאל בחיוך אך עם לחץ בעיניו.
YOU ARE READING
Love story
Romance*גמור* הכירו את מאדיסון האריס, בחורה בת 23,חיה בניו יורק בדירת שותפים ומזכירה של בכיר בחברת Apple. ובצד השני,הכירו את גרייסון היל,בחור בן 24,עם דירות בכל רחבי ארצות הברית ומבין הבכירים בחברת Google. הכל משתנה בחייהם של השנים כאשר הם מכירים. כןןןןן א...
