"בוקר" אמרתי לגרייסון,נכנסת למטבח.
הוא ישב שמה,מלא זיפים,אוכל תפוח.
ולא עונה.
אוקיי אני כנראה בלתי נראית.
האבידה הזו של הבן שלנו הייתה קשה,
וחששתי שלעולם שנינו לא נצא מהדיכאון הזה שהיה בביתנו.
"איפה הדגנים?" שאלתי והוא הצביע ללמעלה.
אותו מקום.
למעלה,הכי גבוה בעולם לנמוכה כמוני.
הבטתי עליו,מצפה שיקום בשביל להביא לי ויצחק,אך הוא פשוט קם, פתח את דלת הארון והושיט לי את הדגנים חסר רגש.
"תודה" לחשתי ומזגתי לעצמי דגנים.
"אתה נוסע היום לעבודה?" ניסיתי ליזום שיחה.
"לא" הוא ענה "את?"
"לא תיכננתי"נאנחתי
הבטתי על קערת הדגנים המלאה אך לא היה לי תיאבון בכלל.
הרחקתי ממני את קערת הדגנים והבטתי על גרייסון.
אנחנו נשאר בדיכאון הזה לנצח?
"יש לי רעיון" אמרתי
"מה?" גרייסון לא הבין.
קמתי והוצאתי מהמגירה פתקים,שני עטים וקופסה קטנה שהייתה זרוקה שמה.
"נכתוב את כל התכונות שהיינו רוצים שיהיה בבן שלנו" אמרתי בכאב עצם הזכרת המקרה.
"אני לא מעוניין"הוא אמר וקם
הייאוש,הדיכאון,והאובדן גרם לי לבכות שוב בפעם המיליון היום.
"אנחנו צריכים לצאת מזה" אמרתי בתוך הבכי
"מאדי תעזבי את זה" הוא נאנח
"העולם מתקדם בחוץ והוא לא מחכה לנו" אמרתי בקול
"לא אכפת לי" גרייסון צעק ונכנס לחדרנו, טורק את הדלת אחריו.
הנחתי את ידי על השולחן והנחתי את ראשי על ידי ובכיתי כל עוד נפשי בי.
ואני לא בטוחה אם הנפש שלי נשארה בי עם כל הבכי בתקופה האחרונה.
הבטתי על הפתקים והתחלתי לכתוב את התכונות והמראה שהייתי רוצה שיהיו לבני.
-בן אדם טוב
-נדיב
-אוהב את כולם
ניקיתי את הדמעות,ממשיכה לחשוב על דברים.
-שייראה כמו גרייסון
-שיהיה ספורטיבי
-שיהיה בן אדם מדהים
-שכולם יהנו מחברתו
לאחר שכתבתי את התכונות שרציתי הלכתי לחדרנו,נכנסת לחדר רואה את גרייסון מתחת לשמיכה בוהה בתיקרה.
"אני מתגעגעת אלייך" אמרתי כאשר נכנסתי למיטה
"אני לא הלכתי לשום מקום" הוא נאנח
"אנחנו צריכים להפסיק לתת לדיכאון להכתיב את החיים שלנו" אמרתי והנחתי את ראשי על כתפו
"שיהיה"
"אתה מודע לזה שאפשר עוד ילדים? זה לא נגמר בילד אחד גרייסון" אמרתי בכאב
"למה צריך עוד אחד אם הוא ימות בכל מקרה?" הוא אמר
"די!תפסיק עם זה!"צרחתי והתחלתי להרביץ לו
אני מתחילה לאבד את זה,
אני לא יכולה עם החיים האלו.
אני לא עומדת בזה.
אני לא יכולה לראות את אהבת חיי סובל,
אני לא יכולה לראות את הבן שלי מת לי על הידיים,
אני לא יכולה לסבול את זה שאני בדיכאון,
אני לא יכולה להתמודד עם העולם הזה.
"תפסיקי!" גרייסון צעק עליי והחזיק בידי
"אתה צריך להפסיק!" התחלתי לבכות
הוא שיחרר את ידיי וחיבק אותי חזק.
חיבק אותי חזק כל כך. כמו שהוא תמיד נהג לחבק אותי.
"אנחנו נעבור את זה" הוא לחש לאוזני מנגב את דמעותיי "תודה שאת איתי"
"תודה שאתה קיים" נאנחתי וחיבקתי אותו יותר חזק.
"אתם צריכים לצאת מהבית" בן אמר והתיישב על הספה
"לא תודה" אני וגרייסון אמרנו ביחד.
"שאחותי הגדולה מתה,ההורים שלי היו בדיכאון בדיוק כמוכם."בן אמר ונאנח
"לכן הם צריכים לבוא לכאן עוד כמה דקות" בן אמר מחייך.
רגע מה? ההורים של בן? מה הקשר?
"מה?" גרייסון אמר מופתע
"כן" בן אמר ,מרוצה מעצמו " הם היחידים שיבינו אתכם "
זה נשמע די הגיוני.
לאחר פחות מחצי שעה הוריו הגיעו,
אישה מבוגרת ובחור זקן,נכנסו בדלת ביתנו.
חיבקו את בן בשמחה ולאחר מכן ניגשו אליי ואל גרייסון והאישה חיבקה אותנו והגבר לחץ את ידנו.
"זאת אללי וזה רוס" בן הציג את ההורים שלו
"אני מאדיסון וזה גרייסון "הצגתי את שנינו
"אני אצא בשביל שתוכלו לדבר בפתיחות" בן אמר ויצא.
"אז בן סיפר לי שהבן שלכם מת" אללי אמרה והנהנתי בכאב שאמרה זאת.
"הבת שלנו גם מתה,לפני חמש עשרה שנה" רוס אמר ונראה שלא כאב לו להזכיר אותה.
"אני משתתפת בצערכם" אמרתי והם חייכו אליי
"כפי שאני יכולה לראות,שניכם בדיכאון" אללי אמרה והרמתי גבותיי.
"אתם יודעים,העולם מתקדם בחוץ" רוס אמר
"למי אכפת?" גרייסון אמר ודחפתי את מרפקי לביטנו מאי נעימות.
"תחשבו על זה שתמיד אתם יכולים להביא לעולם עוד ילדים. נשמות יפהפיות.
ולמרות שאיבדתם בן,הוא רואה אותכם בשמיים." אללי אמרה וחייכתי אלייה חיוך קטן.
"למרות שזה נראה שאין אף אחד איתכם,אף אחד לא תומך בכם..."רוס אמר
זה בהחלט היה נכון.
הרגשתי לגמרי לבד.
"אל תשכחו שיש לכם אחד את השני" הוא אמר והצביע על שתינו.
הבטתי על גרייסון שהביט עליי והחזקתי בידו והוא נענה לבקשתי.
אללי חייכה אליי בהערכה.
"יש לנו אחד את השני" אמרתי לגרייסון והוא הנהן ונישק אותי.
"דיברתם כבר על להביא עוד ילדים?" אללי שאלה והנהנתי לשלילה.
"אני מציעה שתנסו,זה יביא לכם רק אושר לבית." היא אמרה
"ותחזרו לעבוד,להסתגר בבית מביא לדיכאון עוד יותר" רוס אמר
"שביתנו מתה,הייתי כל כך בדיכאון.
הרגשתי כאילו אני לבד,כאילו כל העולם נגדי,שכל הרע החליט להגיע אליי" אללי אמרה והזדהתי איתה בכל מילה.
"אך להיתקע בעבר לא יעזור לי בכל דבר,יש לי עוד 3 ילדים נפלאים ולכם,יהיו עוד. אם תרצו." היא אמרה מחייכת
"יש אור בקצה המנהרה" רוס אמר חודר לתוך נשמתו של גרייסון " יש לך את מאדיסון,וגם אם זה נראה לך כאילו היא לא תבין אותך,היא תבין והיא שמה בשבילך והיא אוהבת אותך,ואל תשכח שאתם עוברים את אותו דבר" הוא אמר.
לאחר שעה וחצי של שיחה ארוכה,של חיזוקים שבהחלט עזרו (לפחות בשבילי) הם הלכו ונותרנו אני וגרייסון.
"אנחנו נהיה בסדר" גרייסון אמר לי וחיבק אותי.
אני לא בטוחה אם הוא אמר את זה לי,אוו לעצמו.
אך האמנתי לו.
אנחנו נעבור את זה.
"רוצה שאכין פנקיקים ונאכל ביחד?" ניסיתי לחזור לשגרה
"כן" הוא אמר והנהנתי
שמחתי שהוא משתף פעולה.
הכנתי פנקיקים והבטתי על השולחן מאחוריי.
הפתקים היו מונחים במקום שונה,
גרייסון נגע בהם?
פתחתי אותם ונגלה לעיניי עוד פתקים שגם בהם רשומים דברים.
זה הכתב של גרייסון.
-שיהיה בן אדם טוב
-שיפיץ אור
-שיהיה מצחיק בטבעיות
שמחתי שגרייסון מנסה להתקדם,כי זה עזר לי להתקדם.
-----
פרק יחסית קצר אז מצטערת,
ועוד משהו קטן:
ממליצה לכן על הסיפור היפהפה של LILI128💜
לילה טוב מהממותת
YOU ARE READING
Love story
Romance*גמור* הכירו את מאדיסון האריס, בחורה בת 23,חיה בניו יורק בדירת שותפים ומזכירה של בכיר בחברת Apple. ובצד השני,הכירו את גרייסון היל,בחור בן 24,עם דירות בכל רחבי ארצות הברית ומבין הבכירים בחברת Google. הכל משתנה בחייהם של השנים כאשר הם מכירים. כןןןןן א...
